עֲלוּמַיִךְ, עֲלוּמָיו, שמ"ר,—השנים שאדם הוא עֶלם, Jugend; jeunesse; youth: כי בשת עֲלוּמַיִךְ תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד (ישע' נד ד). הקצרת ימי עֲלוּמָיו העטית עליו בושה סלה (תהל' פט מו). רטפש בשרו מנער ישוב לימי עֲלוּמָיו (איוב לג כה).— ובמשמ' כֹח של זמן הָעֲלוּמִים: עצמותיו מלא עֲלוּמָיו1 ועמו על עפר תשכב (שם כ יא).— ובסהמ"א: ינהגנו על מות וכו' אמר הגאון ישיבנו לימי עלומנו וככה פירש ר' משה הכהן ספרדי ור"א פי' מגזרת נעלם (ראב"ע, שפת יתר ק). וכאשר פנו לערוב ימי עלומים וחטאי נעורים היו כתולע אדומים (רש"ט פלקירא, המבקש, ט).— ואמר המליץ: אני באמת והמות תאומים וינקנו שדי אם מעלומים (ר"י חריזי, תחכמו' ז).— ומ"ר עֲלוּמוֹת: חלפו כצל ימי עלומותי וקלו מנשרים שנותי ולא אזכר מזמן שמחותי לא יום ולא לילה (רמב"ע, נפשי איויתיך בלילה).— ומ"י עָלוּם: גדע רום קרנם ועלומם הקציר ובאבחת חרב שעריהם הציר (איכה תפארתי, קינ').