1, ש"נ, מ"ר °עֲלוּקוֹת, — א) שם לבריה דמיונית ממין השדים(?)2: לַעֲלוּקָה שתי בנות הב הב (משלי ל יה). — ב) *בע"ח מימי ממין התולעת וכדומ', מתדבק בפיו לגוף בע"ח ויונק את דמו, וישתמשו בו לרפואה, להוציא דם רע מהגוף, Blutegel; sangsue; leech: זבוב לצירעה פשפש לעלוקתה3 נחש לחפפית (ירוש' ברכות ט ג). ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת עלוקה (ע"ז יב:). — ובסהמ"א: וכבר נאמר כי שלוח העלוקה על הצדעים מועיל (קאנון ג ג ד ו). אמנם העלוקות הנבחרות להשים אותם על איבריו הם אותם שגוונן כגוון הכבד (מפתח הרפואה, כ"י בריט' מוז', 97). מי שבלע עלוקה כדי שישליכנה יקחו פשפשים ויתנו אותם על אש ויפתח פיו ויקבל אותו עשן ויפול העלוקה (ר' אליהו, שבט מוסר יא). כשיתחדש בפי האצטומכא עקיצה או חפץ קיא או מצוק או עלוקה או פוקה הנה אז הדפק ישוב תכוף מאד וקטן (פרקי משה ד). הדם כשיקפא וישוב כעלוקה במקוה (שם ו). — ובמשמ' גיהנם: וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה (רמב"ם, תשובה ח ה). — ואמר המשורר: ישלח אל עלי אישים זכרתם אשר שלח אלי אישים זכרתם אשר שלח עלי נסי עזקה ויכלימם בתוך ארצו וירדו מכוסים בכלמה אל עלוקה (ר"ש הנגיד, ידידותך). בשבתו לכסא מתנשא באש עלוקה באפו נשקה כי באש אדוני נשפט (ר"י הלוי, המונים המונים).