עליצות, ש"נ,—  שה"פ מן עָלַץ: נקבת במטיו ראש פרזו יסערו להפיצני עֲלִיצֻתָם כמו לאכל עני במסתר (חבק' ג יד). —  ואמר המשורר: דאג מפשעך ובעת עליצות ועת כעס אלהים נגדך שים (ר"ש הנגיד, ב"מ ד, הרכבי 151). אלהים אלי אתה יודע מסתרי מליצות יגוני הסר והמר בעליצות (רשב"ג, אלהים אלי אתה).  והבתים ירננו ומקיר צרור יען ומעצים כפיסים ופנים זעפים לבשו עליצות ועליזים מתי יגון וששים (רמב"ע, הריח מר). —  ואמר הפיטן: אנא חיש עליצותם להאזין חין מליצתם כאז מנוף בצאתם (אריות הדיחו, יוצ' שבת ג אחה"פ).