עָנָיו, שת"ז, מ"ר עֲנָוִים, סמ' עַנְוֵי, — אדם נוֹחַ לבריות, לא קשה, לא גס, לא גֵאֶה demütig, sanft; humble, doux; meek, lowly: והאיש משה עָנָו1 מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במד' יב ג). אם ללצים הוא יליץ וְלַעֲנָוִים2 יתן חן (משלי ג לד). טוב שפל רוח את עֲנָוִים2 מחלק שלל את גאים (שם יו יט). — ובמשמ' צדיק, השפל בעיניו ונכנע ליי': יען משח יי' אתי לבשר עֲנָוִים שלחני לחבש לנשברי לב (ישע' סא א). כי דרש דמים אתם זכר לא שכח צעקת עֲנָוִים2 (תהל ט יג). קומה יי' אל נשא ידך אל תשכח עֲנָוִים2 (שם י יב). תאות עֲנָוִים שמעת יי' (שם יז). יאכלו עֲנָוִים וישבעו (שם כב כז). ידרך עֲנָוִים במשפט וילמד  עֲנָוִים דרכו (שם כה ט). ביי' תתהלל נפשי ישמעו עֲנָוִים וישמחו (שם לד ג). ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו וַעֲנָוִים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום (שם לז יא-יב). מעודד עֲנָוִים יי' משפיל רשעים עדי ארץ (שם קמז ו). כי רוצה יי' בעמו יפאר עֲנָוִים בישועה (שם קמט ד). — ועַנְוֵי ארץ: בקשו את יי' כל עַנְוֵי הארץ אשר משפטו פעלו (צפנ' ב ג). בקום למשפט אלהים להושיע כל עַנְוֵי ארץ (תהל' עו י). — ובמשמ' עָנִי, נרדף לדל, אביון: ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לְעַנְוֵי ארץ (ישע' יא ד). ויספו עֲנַוִים ביי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו (שם כט יט). וכלי כליו רעים והוא זמות יעץ לחבל עֲנָוִים3 באמרי שקר ובדבר אביון משפט (ישע' לב ז). השאפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך עֲנָוִים יטו (עמו' ב ז). שמעו זאת השאפים אביון ולשבית עַנְוֵי4 ארץ (שם ה ד).  כי לא לנצח ישכח אביון תקות עֲנָוִים5 תאבד לעד (תהל' ט יט). בז לרעהו חוטא ומחונן עֲנָוִים6 אשריו (משלי יד כא). — ואמר בן סירא: כי רבים רחמי אלהים ולענוים יגלה סודו (ב"ס גני' ג כ). — ובתו"מ: וכשמת (הלל) אמרו עליו הי עניו הי חסיד תלמידו של עזרא (תוספת' סוט' יג ג). ענן שהוא עושה את הבריות ענוים אילו לאילו (ירוש' תענ' ג ג). שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו (רב, קדוש' עא.). ענוים הגיע זמן גאולתכם (פסיק' רבת' לו). — ונק' עֲנָוָה: מי שהוא ענו ואשתו ענוה ובניו ובני ביתו ענוים אף הכלבים שלו אינן מזיקין (אדר"נ ב יד). — ובסהמ"א: גרדן דלא טייזן עניו סתם גרדן אין לו בשת פנים (רש"י, ע"ז כו). — ואמר הפיטן: רוצה בעמו ענוים יפאר יושב תהלות בם להתפאר (אנעים זמירות). — ותאר למשה: כח מופתים נתן לעניו ותחל רוחו לפעמו כאשר בא ובשר המוניו כי פקד יי' את עמו (ראב"ע, אזכירה סדר עבודה). — ואמר הפיטן: אז בקשוב ענו עלה אל הר העברים בדעתו חשב כעלית סין בהדורים (ר' משה בר' שמואל, אז בקשוב, יוצ' ש"ת). ויואל ענו להרים ויקרא אליו אלהים וכו' דת היתה אמון בשחק הורישה ענו וירש (שם, אשריך).