ש"נ, כנ' עַנְוָתְךָ, — סגולת העָנָו ומדתו, Demut, Sanftmut; humilité, douceur; humility, meekness: בקשו צדק בקשו עֲנָוָה אולי תסתרו ביום אף יי' (צפנ' ב ג). ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וְעַנְוָתְךָ1 תרבני (תהל' יח לו). לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד עֲנָוָה (משלי יח יב). עקב עֲנָוָה יראת יי' עשר וכבוד וחיים (שם כב ד). — ואמר בן סירא: בני בעשרך התהלך בענוה ותאהב מנותן מתנות  (ב"ס גני' ג יז). תועבת גאוה ענוה ותועבת עשיר אביון (שם יג כ). באמונתו ובענותו2 בחר בו מכל ב[שר] (שם מה ד). — ובתו"מ: קדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא (ר' פנחס בן יאיר, סוט' ט יח). מה שעשת חכמה עטרה לראשה עשת ענוה עקב לסולייסה (ר' יצחק בר' אלעזר, ירוש' שבת א ה). ענוה גדולה מכולם (ערכ' טז:). הענוה סייג לחכמה (רבא, כלה רבת' ג). מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת (מד"ר בראש' מח). — ובסהמ"א: החכמה תוליד הענוה (ראב"ע, קהל' ח א). אמר החכם קרן המשכיל ענוה (ר"י א"ת, מבח' הפנינ' לרשב"ג, 10). אינני יודע עון שהוא שוקל יותר מענותי (הוא, חו"ה, הכניעה א). אדוננו חכם כמלאך האלהים וענותו תעביר על מדותיו וימחול על כבודו (ר' יוסף בן תנחום הירושלמי, מטמוני מסתרים 19). הסבל טוב שביועצים והענוה טוב שבחברים החרוצים (רש"ט פלקירא, צרי היגון 9). הענוה היא שפלת רוח להחזיק עצמו פחות ממה שהוא הרבה (שלמה חיים חבר טוב, צמח צדיק, לו:). שמי שזכה לכתר ענוה זוכה לרוח הקדש וכו' ויש בכל נפש בסתר ובהעלם מדת הענוה ומדת היראה (רנה"ו, יין לבנון ו, קכה:). — ובמשמ' רכות ונימוס: וכאשר תתישב בה (בכניעה) יראו אותותיה על האברים מהם הלשון הרכה והקול הנמוך והענוה בעת הכעס וכו' (ר"י א"ת, חו"ה הכניעה א). ולולי אשר לא מנעתנו הענוה מעל השלחן השלכנוהו ומן הבית גרשנוהו (ר"י חריזי, תחכמונ' ג'). — ואמר הפיטן: אהי עולם מימות עולם לימדתה ענווה לבאי [עולם] (יניי, Kahle, Masor. d. West, כד). אם נענה אענה על דבר אמת וענות צדק ועל עקר דת וכל יקר שות (אלהי ימי שנותי, יוצ' שבת א אחה"פ). — ואמר המליץ: במדות האנוש אין כענוה והיא יפה לכל משכיל ונאוה (ר"י חריזי, תחכמונ' יט). ומי יעט מעילי הענוה ומי זה יארה בשמה ומורה (עמנו', מחבר' ח).