ש"ז, מ"ר עֶרְבוֹנוֹת, — מה שהאדם נֹתן לחברו, חֵפֶץ וכדו', שיחזיק בידו עד אם הוא יקַיֵּם מה שאמר,  Pfand; gage; pledge: ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן ותאמר אם תתן עֵרָבוֹן עד שלחך ויאמר מה הָעֵרָבוֹן אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתלך ומטך אשר בידך ויתן לה וכו' וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי לקחת הָעֵרָבוֹן מיד האשה (בראש' לח יז-כ). — ובתו"מ: הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים (ר' עקיבא, אבו' ג טז). הנותן עירבון לחבירו על הבית ועל השדה וכו' והלה כותב לו אם אני חוזר בך הריני כופל לך ערבונך היגיע זמן ולא נתן יתקיים תנאו דברי ר' יוסי אמר ר' יהודה וכו' נותן לו עירבון שלו אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שכתב לו ערבוני יקון (תוספת' ב"מ א יז). אמר לו הקב"ה לנחל קישון לך והשלם ערבונך מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים (רבה בר מרי, פסח' קיח:). הנותן עירבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאין (ר' יוסי, ב"מ עז:). יש אפרכיה שהיתה קשה והיה נוטל ממנה (בן הדד) שנים ועושה אותן עירבון תחת ידו (מד"ר אסת' א). מנהגו של עולם דרכו של לוקח ליתן ערבון למוכר ברם הכא המוכר נותן ערבון (שם ז). — ואמר המשורר: פקדתיהו לערבון כפקד ביד איש נאמן יצא ירכו (רשב"ג, שאלתם על לבבי). יחשב לבבי בעלות שמש כי מעשהו מעשה נבון עת האדמה שאלה אורו יקח בני עיש לערבון (הוא, יחשב לבבי). — *ומ"ר: ויתרחק משלשה דברים מן המיאון ומן הפקדונות ומן הערבונות (בר קפרא, יבמ' קט.). — ובסהמ"א: אמנם בשידוכין כיון דמנהג העולם להקנות בערבונות בסודר מן הדין אפילו בלא מעכשיו החוזר בו קני (מרדכי, ב"מ שכב).