ת"ז, מ"ר עֲשׁוּקִים, — מי שעשקו אותו, גזול, חמוס: כה אמר יי' צבאות עֲשׁוּקִים בני ישראל ובני יהודה יחדו (שם נ לג). האספו על הרי שמרון וראו מהומת רבות בתוכה וַעֲשׁוּקִים בקרבה (עמו' ג ט). עשה צדקות יי' ומשפטים לכל עֲשׁוּקִים (תהל' קג ו). לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך מרוב עֲשׁוּקִים יזעיקו ישועו מזרוע רבים (איוב לה ח-ט). והנה דמעת הָעֲשֻׁקִים ואין להם מנחם (קהל' ד א). — ובסהמ"א, ואמר המשורר: אהה אבד לכל עָשׁוּק ולעני ולעניה ורב ספק בחק ראה ובכבד ובכליה (ר"ש הנגיד, הבמות פליליה). צבי המאריך לילי עֲשׁוּקָיו והוא יישן עלי משכב מלוניו (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 19).