1 [בכ"י המחבר רשום סימן להערה. כנראה רמז למגילת איכה פרקים ב, ג, וד, שבהם באה פא לפני עין והיא האות השש עשרה.]

2 הירונימוס מעתיר פ רק פעם אחת באות P והיא אפדנו (זולתי קצת שע"פ) Apedno, והעיר על זה: in isto tantum loco apud Hebraeos scribatur quidem Phe sed legatur Pe (ZAW 1884, 63).
השבעים: פרעה Φαϱαώ, פנחס Φινεές, פיכל Φιχώλ, הירונימוס אומר: notandum quod Pe literam Hebraeus sermo non habeat sed pro ea utatur Phe cujus vim graecum φ sonat. (שם).
והוא מעתיק עפ"ר Ph כמו שהוא מעתיק רֹב המלים היוניות הכתובות באות φ או באות f, למשל פָרא fara, עפרון Efron, וכן בשמות המקומות בתחלת השם באות F, וכמו כן בסוף. גם פ דגושה בדגש חזק פעמים ph: בְּאַפּוֹ baaphphi, בַּפּוּךְ baphphuch, תִּפּוֹל tephphol (עי'siegfried, 68, ZAW, 4) אבל רסע"ג אומר שהפה המודגשת מפרי בטנך אינה אצל הערבים. ועוד שם: ויש לנו שלש אותיות שאינם למו והם הבית והגימל והפה וכו', עי' דלמן דקדוק הארמית הא"י, עמ' 67.
ואמר ר"מ לונזאנו: ולכן (מפני מה שאמר רבא כי צריך להשהות בין הכנף לפתיל) הכמתי בלבי שאנו טועין בקריאת הף' ואאמין שהקדמונים לא היו קורין אותה לעולם רפויה כמו שאנו עושין אך היה הפ' והף' אצלם שוה אין ביניהם הפרש (דרך חיים, פ דגושה ורפויה). [ור' מכתב המחבר המובא בהקדמת העורך. ועיק על זה:סגל, יסודי הפוניטיקה העברית, § 46, הערה; שם עמ' 95, הערה; טורטשינר, למבטא האותיות בגד כפת בתקופות לשוננו, לשוננו ח' עמ' 297 וכו.]

3 [מפני קרבה זו של ההגאים ב-פ נשמטה הבית שלא נשמעה לפעמים לפני פא גם בכתב, כגון: והוא ישב פתח האהל (בראש' יא ח) ת' בפתח, אליו פי קראתי (תהל' סו יז) ת' בפי. וכן יש לפרש גם בירמי' ב כג-כד בכרה קלה מְשָׂרֶכֶת  דרכיה פֶּרֶה למד מדבר: בכרה קלה המקשרת את דרכיה בְּפֶרֶא למֻד מדבר, כלו' הרודפת אחרי מי שאינו בן מינה. וכן בשירת דבורה (שופט' ה ז) חדלו פרזון בישראל, פירושו: חדלו בפרזון, חדלו לשבת בפרזון].