° 1, ש"נ, — דומיה, שתיקה, הפסקה מצעקה Aufhören; cessation: לא ינוחו ולא ישקוטו ולא יתנו פוגת להם עד יעלו עפר על ראשם (המאירי פי' משלי, סוף פרשה יג). — ואמר המשורר: תנו לו (לאלהים) חצי יום וחציו למעשיכם ואל תתנו פוגת ליין בלילותיכם (ר"ש הנגיד, עליכם לפועליכם, הרכבי). כדמות איש מכאובות חפץ לקחת פוגת מן הצרה כעת ישחנה (חנניה אלחנן, רוח חדשה, עה). ואל תבכה לפירוד אח וגואל לפה יד שים ותן פוגת לעינך (רש"ט פלקירא, צרי היגון, 4). לכן אמי תני פוגת לעיניך מהבכי (שם 14).