פ"ע, יָפוּחַ — א) פָּח הַיּוֹם, אור השמש, זרח השמש1, aufleuchten; jeter de lumière; to flash up: עד שֶׁיָּפוּחַ היום ונסו הצללים סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר שה"ש ב יז. — ואמר הפיטן: חבירים יפוחו בנועם ארשם שמחת עולם על ראשם מחז' ויטרי תצא.

— ב) פ"י, *פָּח את נפש פלוני, הִפִּיחַ את נפשו, גרם לו מפח נפש, verschmachten lassen; faire mourir; to let pine away: ואמר בן סירא: נפש חסרה אל תפוח2 ואל תתעלם ממדכדך נפש ב"ס גני' ד ב. — ובמד': אמר (בלעם) מה אני הולך אצלו לפוח את נפשו מד"ר במד' כ.

— הִפע', הָפִיחִי, אָפִיחַ, יָפִיחַ, יָפִחַ, יָפֵחַ, יָפִיחוּ — הֵפִיחָה הרוח את הגן וכדו', התחילה לנשב: עורי צפון ובאי תימן הָפִיחִי גני3 יזלו בשמיו שה"ש ד יו. — *הֵפִיחַ הריח, הנרד, הבשם וכדו', נדף ריח, duften; exhaler (un parfum); to give forth (a scent): מה המור הזה אין ריחו מפיח4 אלא באור כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש מד"ר שה"ש, צרור המור. — ובסהמ"א: ואת היכל מקדש ה' תחת אשר היה בשמים מרעיפים ממעל וריח שמני מרקחותיו מפיח בכל הארץ יוסיפון תלז. — ואמר הפיטן: נרד להפיח מלואימו ומטמאת נפש אותם לחשכה רסע"ג, אזהרות, סדור רסע"ג, רד. בשמים תפיחנו כי אפם צמת תכללה בחסד ושלום משפטי יי' אמת שם רטז. — ואמר המשורר: כים אשא לך טובה תהי בדור מספרה ותפיח בהזכר פעלתי כאזכרה ר"ש הנגיד, אחי מוסר, ברודי 38. יפיחון כקנה לאפי מלכים ויהיו מלכות ברקחם רקוחות רמב"ע, התרשיש, הקדמה. והרוחות מפיחות והן ארבע ונושבות לכל רגע ראב"ע, בשם אל אשר אקרא, כהנא 193. — הֵפִיחַ האדם על האש, נפח בפיו, במליצה, הפיח עליו באש כעסו5: ושפכתי  עליך זעמי באש עברתי אָפִיחַ עליך ונתתיך ביד אנשים בערים חרשי משחית לאש תהיה לאכלה וכו' יחזק כא לו-לז. — הֵפִיחַ בפלוני, נפח בפיו לעמת פלוני, או על היד לעמת פלוני לבזיון, לגלג עליו: יחילו דרכיו בכל עת וכו' כל צורריו יָפִיחַ בהם תהל' י ה. — הֵפִיחַ לפלוני: עתה אקום יאמר יי' אשית בישע יָפִיחַ6 לו שם יב ו. — הֵפִיחַ קריה, נפח בה אש המריבה: אנשי לצון יָפִיחוּ קריה וחכמים ישיבו אף משלי כט ח. — *הֵפִיחַ את פלוני, הרגיזו: ר' ישוע בן לוי בקש לישב על הספר ולסדרו יצתה בת קול ואמרה אל תפיחו את הישן מדר' תהל' ג ב. — ואמר המשורר: הוי גבורים לשמר חטין ואנשי חיל לפסל גטין מפיחי קריה עקב שוחט יל"ג, דור המדבר, שירים ספ' ה. — הֵפִיחַ, הוציא מפיו, דִּבֵּר, הֵפִיחַ כָּזָב: יָפִיחַ7 כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים משלי ו יט. עד אמונים לא יכזב וְיָפִיחַ כזבים עד שקר שם יד ה.  מציל נפשות עד אמת וְיָפִחַ כזבים מרמה שם שם כה. עד שקרים לא ינקה וְיָפִיחַ כזבים לא ימלט שם יט ה. עד שקרים לא ינקה וְיָפִיחַ כזבים יאבד שם שם ט. — יָפִיחַ אמונה: יָפִיחַ אמונה יגיד צדק ועד שקרים מרמה (שם יב יז). — ובסהמ"א: ועל דבר חזק' חשבתי במה יפיח באלה ראובן כי שמעון אכלה שני חזקה וכו' שו"ת ר"י מינץ נח, עו.. — ואמר המשורר: אך מה עוד אקב ושפתי נאלמה כי אל נאור גזר שדי הפיח יל"ג, דוד ומיכל ט, 85. — *ובמשמ' הוציא מבטנו הפחה ועטוש8: מהו שיכנס אדם בתפלין לבית הכסא קבוע להשתין מים וכו' שמא יפיח בהן רבא, ברכ' כג.. תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי היא אביי אמר שלא יפיח בהן ר' ינאי, שבת מט.. בשעת הרגל דבר הפיחה9 אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה וכו' ע"ז יז.. — ובסהמ"א: (מתעטש) למטה מפיח בקול רש"י, ברכ' כד:. — ואמר המליץ: ידע כי לא יוכל האדם לדבר כי אם מהגרון ולא לפיח כי אם מהגרון התחתון ר"י זברא, ספ' שעשועים, דודזון 133.