°, פייט, ש"ז, מ"ר פַּיָּטִים, — כמו פַּיְטָן, מְפַיֵּט, מחבר שירים ופיוּטים, Dichter; poéte; poet: הוא שייסד הפייט האדמון כבט שלא חלה (רש"י, בראש' ל כב). והפייט שיסד בחנוכה המואסת כל עץ הדקיר המזנה מסייעני וכו' (הוא, יחזק' כא יח). במדרש אמרינן דהיינו עמלק כמו שיסד הפייט בפזמון של פרשת זכור (תוספ' ר"ח ג., ד"ה וישמע. וכן עשה הפייט הוקמו מחצות דשן לנערה כפייס דשן הבערה (תוספ' יומא כא., שם ד"ה משום). וכן יסד הפייט אשישית שלוחתו בקטב (תוספ' סוכ' לו:, שם, ד"ה מקורזלות). וגם הפייט יסד בסליחה אדם בקום איש בשלש אמות (תוספ' חגיגה יא., ד"ה ברום. אני עושה חידה ומפיל לכם דבר סתר שצריך פתר ובכאן רוצה הפייט לומר כן וכו' (מחזור ויטרי, 327). והפיוט לפי הפייט והחבורה לפי המחבר (ר"י ברצלוני, פי' יצירה 272). אבל הפייטים הקלו על עצמם לשמש בבלי בית ואומרים עבור כך וכך (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, עבר). והלשון קצר אצלנו וטוב הוא להרחיבו בדמיון הנמצא בפסוק אך שלא נצא מדרך לשון הפסוק מכל כמו שעשו קצת בני עמנו הנקראים בשם פייטים בקרובות אשר חברו והוא חטא גדול עליהם והמתפלל בהם מזכיר עונם ומחדש עון לעצמו (רד"ק, סה"ש, עתר). וגם יש לנו ללמוד מן הפייטים הראשונים שהיו חכמים גדולים (שד"ל, מבוא למחז' איטל' א, י). — ועל משורר ממשוררי אומות העולם: וכמה שבחים זכר שספר עליהם אומירוס הפייט בפיוטיו (תולדות אלכסנדר, ישראל לוי, קבץ על יד ב, יד). ועי' יָסַד.