1, ש"ז, מ"ר פִּסְחִים, — מי שרגלו האחת קצרה מהשניה, באדם ובבהמה, נכה רגלים2,  hinkend; boiteux; lame, limping: כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פִּסֵּחַ או חרם או שרוע (ויקר' כא יח). וכי יהיה בו (בבכור הבקר או הצאן) מום פִּסֵּחַ או עור (דבר' יה כא). ויאמר (היבוסי) לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים וְהַפִּסְחִים וכו' על כן יאמרו עור וּפִסֵּחַ לא יבוא אל הבית (ש"ב ה ו-ח). והוא פִּסֵּחַ שתי רגליו (שם ט יג). כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פִּסֵּחַ עבדך (שם יט כז). פִּסְחִים בזזו בז3 (ישע' לג כז). אז ידלג כאיל פִּסֵּחַ ותרן לשון אלם (שם לה ו). הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור וּפִסֵּחַ הרה וילדת יחדו (ירמ' לא ז). וכי תגישון עור לזבח אין רע וכי תגישו פִּסֵּחַ וחלה אין רע (מלא' א ח). דליו שקים מִפִּסֵּחַ ומשל בפי כסילים (משלי כו ז). עינים הייתי לעור ורגלים לַפִּסֵּחַ אני (איוב כט יה). — ובתו"מ: וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם (פאה ח ט). — ובסהמ"א: כתמורת ראיה סמיון, תמורת שמיעה חרשות וכו' (תמורת) הילוך פסח (ראב"ד, פי' ספ' יצירה א ב, כ.). — ואמר המשורר: ואם כי לא שלום שלם יבקש בעודה מלאה עורים ופסחים למען בית אלהינו נבקש שלומה או בעד רעים ואחים (ר"י הלוי, דבריך במור עבר, דיואן ב, 164). — °ובהשאלה טענה פִּסַּחַת, טענה צולעת, שלא תוכל לעמוד על רגלה: ואמר הוא לא נדע טענה זולתה והיא מהחלושות שיוכלו להיות ומהפסחות אשר לא תוכלנה לעמד על רגלם (רשב"א, מאמר על ישמעל, פרלס, כב).