פָּצַע, ש"ז, פִּצְעִי, מ"ר פְּצָעִים,  סמי' פִּצְעֵי, כנׁ פְּצָעַי, — פֶּצַע בגוף בע"ח, מקום בגוף בע"ח שנפתח הבשר ע"י מכה עַזָה, בכלי חד וכדו', שיוצא משם דם, לֵחָה Wunde; blessure; wound: כי איש הרגתי לְפִצְעִי וילד לחברתי (בראש' ד כג). כויה תחת כויה פֶּצַע תחת פָּצַע חבורה תחת חבורה (שמות כא כה). מכף רגל ועד ראש אין בו מתם פֶּצַע ומכה טריה לא זרו ולא חבשו ולא רככה בשמן (ישע' א ו). חברות פֶּצַע תמריק ברע ומכות חדרי בטן (משלי כ ל). למי אוי למי אבוי למי מדונים למי שיח למי פְּצָעִים חנם למי חכללות עינים למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך (שם כג כט-ל). נאמנים פִּצְעֵי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (שם כז ו). אשר בשערה ישופני והרבה פְּצָעַי חנם (איוב ט יז). — ואמר בן סירא: לא כל איש להביא אל בית ומה רבו פצעי רוכל כעוף אחוז בכלוב לב גאה וכמרגל יראה ערוה (ב"ס גני' יא כט1. — ובתו"מ: אמר להן (למך לנשיו) כי איש הרגתי לפצעי, שיבואו עלי פצעים בשבילו, וילד לחבורתי, שיבואו עלי חבורות בשבילו, אתמהא (מד"ר בראש' כג).  — ובסהמ"א: שכמה פצעים נופלים בראשו של אדם ואינו מת וכיון שקרום מוחו ניקב מיד הוא מת (שו"ת הגאו' מתוך הגני', 33). פר' שיחלא2 פצע האזן (ר"ח, שבת סז).דמי אחיך וכו' שעשה בו פצעים3 הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה (רש"י, בראש' ד י). פדעתא, פצע מכת חרב (הוא, ע"ז כח.). והכויה הוא לשון שרפה וכו' פצע שבירת העצם וכו' (ר"א הקראי, גן עדן, מומים, קפ .). — ואמר הפיטן: כי תמוק בעון בצעה, קציפת הסתר הוא פיצעה, נא לא תכחד לתנות פיצחה, להכניע מיצחה, להוריד ניצחה (ינאי, ואשה כי תאוחר בזוב, קרוב' לספר ויקרא, זולאי, קנה). — ואמר המשורר: בשורי עצבך אדאג ואגיל, בדעתי אחריתך כי חשוקה, והאהב פצעיו נאמנים, ולא יפיק פצעיו לך לפוקה (יצחק בן כלפון, נדיבותך רחבה, שעה"ש 27). ועל פיך לדודיך נשיקות ובימינך לצריך פצעים, וגדופים לך נגעו אלי לב זמן בגד כמו חצים תקועים (ר"ש הנגיד אולי לר"י בן כלפון, דבריך בתוך לבי נטועים, ברודי, 41). — ופתגם: ירפאו פצעים ולא דברים רעים (כתבי צונץ ג, 266).