ש"נ, פְּרָסוֹת, — סֹת, פַּרְסֹת, פַּרְסֹתַיִךְ, *פַּרְסָיוֹת, — החלק התחתון של רגל בהמה1 הנוגע בארץ, טלף, Klaue, Huf; sabot; hoof: כל מפרסת פַּרְסָה ושסעת שסע פְּרָסֹת מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הַפַּרְסָה את הגמל כי מעלה גרה הוא וְפַרְסָה איננו מפריס טמא הוא לכם (ויקר' יא ג-ד). אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרכות פַּרסוֹת סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה (ישע' ה כח). מקול שעטת פַּרְסוֹת אביריו מרעש לרכבו המון גלגליו לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים (ירמ' מז ג). בְּפַרְסוֹת סוסיו ירמס את כל חוצותיך (יחזק' כו יא). והאבדתי את כל בהמתה מעל מים רבים ולא תדלחם רגל אדם עוד וּפַרְסוֹת בהמה לא תדלחם (שם לב יג). קומי ודושי בת ציון כי קרנך אשים ברזל וּפַרְסוֹתַיִךְ אשים נחושה והדקות עמים רבים (מיכה ד יג). — ובמליצה, לא תשאר פַּרְסָה, לא תשאר אף בהמה אחת: וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פַּרְסָה כי ממנו נקח לעבד את יי' אלהינו (שמות י כו). — ובתו"מ: רשאי להקל את הפרסה ולגבות שכרו הימנה (תוספת' ב"מ ב כד). וקלוט, פרסת רגלו דומה לשל סוס (ספרא ויס, אמור פרק ז). לא באו ימין קלין עד שמת ויש אומרים יצא חוטמו מזנק תולעים וכמין פרסת עגל עלת בתוך מצחו (ירוש' יומא א ה). אמר (איוב) לפניו, רבש"ע בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת גן עדן בראת גיהנם (רבא, ב"ב טז.). ואיזהו עיקור שאין בה טריפה, המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה (ע"ז יא :). — *ובהשאלה, פַּרְסַת חמור, גומא שנעשתה בקרקע ע"י רגל בהמה: מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסת החמור המעורבת בבקעה (מקוא' ה ו). גממיות על פי המקוה וכן פרסות רגלי הבהמה אם היו מעורבין כשפופרת הנוד מטבילין ואם לאו מטבילין (תוספת' שם ה א). — *וְפַרְסַת אדם: היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר רבי ישמעל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה עד ראשו וכו' רבי יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה (כלא' ג ג). הרואה כתם וכו' על עקבה ועל ראש גודלה טמאה, על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מבחוץ טהרה (נדה ח א). איזה הוא מרוח אשך וכו' ר' ישמעל אומר זה השחוף פרסתו חלולה עקומה דומה למגל וכו' (תוספת' בכורות ה ד). עוד שעשאו שטיח להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב אם יש בו חמשה על חמשה טמא אם לאו טהור, לעקבו ולפרסותיו אם חופה את רוב הרגל טמא ואם לאו טהור (שם כלים ב"ב ד ד). במה דברים אמורים בגבי שאפשר לשתות בה ולא יהא מקום פרסות רגליו נכרות (שם מקוא' א ו). אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסים לארץ (ספרי דבר' ב). שרוע שנשמטה יריכו, פיקח יוצא מגודלו עקיבו יוצא לאחוריו פרסתו רחבה כשל אוז מנין ת"ל או שרוע (ספרא ויס, אמור פרשה ג). אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת ונפסק קורדייקין שלה והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה (ירוש' פאה א א). מעשה באחד שנהיה כותב ברכות והלך רבי ישמעל לבודקו, כיון שהרגיש קול פרסיותיו של רבי ישמעל נטל תכריך של שטרות וזרקו לתוך הספל של מים (סופר' טו ד). עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו (של) אברהם אבינו היה טומנו בכף ידו (שם כא ט). קבע פניו לארץ וראה פרסות רגלים יונקים ועוללים שהי' מהלכים בשבי (פסיק' רב' ויהי בעת שסרחה, קלא:). — ובסהמ"א: מאתים וארבעים אברים שבאדם שלשים בפרסת1 הרגל ששה בכל אצבע עשרה בקרסול וכו' (הלכות פסוק' לתלמיד רב יהודאי גאון, 129). והוא עץ ארוך וחקוק בו חבקים מקום נתינת פרסת הרגל ומושיטין אותו  מן הספינה ליבשה ויורדין ועולין עליו (ערך ערך אסכלה). שיש שפרסותיה סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי (רש"י, ויקר' יא ג). מכירין בו (באדם) לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות הדרכים (הוא, שבת סא., ד"ה סנדל). וכן אם נמצא על שוקה או על פרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדבוק רגל לרגל ושוק לשוק הרי זו טמאה וכו' אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה מבחוץ או מן הצדדין ואין צריך לומר מן הירכים ולמעלה הרי זו טהורה (רמב"ם, איסורי ביאה ט ח). בעלת חמש רגלים או אין לה אלא שלש רגלים אם היתה אחת מרגליו וידיו פרסתה עגולה כשל חמור אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה וכו' (הוא, איסורי המזבח ב ה). ועל מה שנוהגין לתקו את פרסות הסוסים בנגרי ברזל מצאתי וכו' (שבלי הלקט חו"מ רכ"ג). —  והשתמשו במלה זו גם במשמ' נעלי ברזל על הַפַּרְסָה. —  *בית הפְּרָסוֹת, עור בית הפרסות, העור שהַפַּרְסָה נתונה בו: אלו שעורותיהן כבשרן וכו' ר"י אומר אף עור חזיר הבר ועור חטוטרת של גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות2 ועור בית הבושת וכו' (חול' ט ב). ועור בית הפרסות, מאי בית הפרסות, רב אמר בית הפרסות ממש, ר' חנינא אומר רכובה הנמכרת עם הראש (שם בבלי קכב:).