1, ש"נ, — צמח נזרע בשדה, שמגבעוליו המנֻפצים טווים חוטים, שארגו מהם בד לבגדים, Flachs; lin; flax: וְהַפִּשְׁתָּה והשערה נכתה כי השערה אביב וְהַפִּשְׁתָּה גבעל (שמות ט לא). — ובמשמ' פתילה עשויה פשתים, שישימוה בשמן וידליקוה למאור: קנה רצוץ לא ישבור וּפִשְׁתָּה כהה לא יכבנה (ישע' מב ג). המוציא רכב וסוס חיל ועזוז יחדו שכבו בל יקומו דעכו כַּפִּשְׁתָּה כבו (שם מג יז).
1 [עי' בהערות לערכים פשת, פֶּשֶׁת, פִּשְׁתָּן. והרד"ק (מכלול, ליק, קנח.) כותב: ופשתה יקבץ בלשון זכרים פשתים וכן מן חטה חטים ובכנוי נגרעה ממנו ה"א הנקבה ולא הומרה תי"ו כמשפט משקלו ואמרו צמרי ופשתי והי' לו לומר ופשתתי על המנהג ונהגו מן מנהג סכה כמו ויחמוס כגן שכו וכו' ורז"ל נשתמשו בו עם נו"ן בסוף באמרם כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן נשתמשו בו עם הכנוי בנו"ן גמל העובר והדליק פשתנו את הבירה או יהי' פשתים פִּשְׁתִּי משקל אחר פִּשְׁתֶּה בסגול על משקל לִבְנֶה, ע"כ.]