1, ת"ז, מ"ר צֹאִים, צוֹאִים, — בגד צֹאִי, מְטֻנָּף, מלכלך: ויהושע היה לבוש בגדים צוֹאִים ועומד לפני המלאך ויאמר אל העמדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הַצֹּאִים מעליו (זכריה ג ג-ד). — ובתו"מ צואי, צוי: לוקחין ממנו (מן החשוד על הבכורות) עורות של נקבה ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי2 אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים (ר' אליעזר, בכורו' ז). וכמה נותנין לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל, מלובן (הצמר) ולא צואי2 כדי לעשות ממנו בגד קטן (חול' יא ב). וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן (סנה' צג.). ואם היו בגדיו צואין מדיחן בצונן אבל לא במי רגלים (שמח' ה ט). הייתי משמש את אבי בכלים צואים וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהן (רשב"ג, מד"ר דבר' א). — ובסהמ"א: אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם (רמב"ם, מאכלות אסורות יז כט). מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים וכו' יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר (הוא, בכורים י טז). אין לוקחין ממנו צמר אפילו מלובן ואין צריך לומר צואי (הוא, בכורות ג ח). ומכל מקום שחקים כשרים הם אף לעבודה אבל אם נטשטשו מכל וכל או נקרעו או נתקצרו בפחות מכדי מדתו פסולים ואם נעשו צואים אין מכבסין אותם (המאירי ליומא א יב:). — ואמר המשורר: פשוט בגדי נעורים הבלואים והצואים והלבש הלבנים (רש"ט פלקירא, המבקש, יא).