1, ש"נ, כנ' צֹאנִי, צֹאנְךָ, צֹאנוֹ, צֹאנֵנוּ, (צאוננו), צֹאנְכֶם, צֹנְאֲכֶם. צֹאנָם, —  א) שם קבוץ כללי למין הכבשים והעזים, Kleinvieh; menu bétail; small cattle: ויהי הבל רעה צֹאן וקין היה עבד אדמה וכו' והבל הבא גם הוא מבכרות צֹאנוֹ ומחלבהן וישע יי' אל הבל ואל מנחתו בראש' ד ב-ד. ויקח אבימלך צֹאן ובקר ועבדים ושפחת ויתן לאברהם שם כ יד. ויצב אברהם את שבע כבשת הַצֹּאן לבדהן שם כא כח. והנה רחל בתו באה עם הַצֹּאן שם כט ו. ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צֹאן לבן אחי אמו שם שם י. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הַצֹּאן לשתות לנכח הַצֹּאן ותלדן הַצֹּאן עקדים נקדים וטלאים והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הַצֹּאן2 על עקד וכל חום בְּצֹאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צֹאן לבן והיה בכל יחם הַצֹּאן המקשרות ושם יעקב את המקלות לעיני הַצֹּאן ברהטים ליחמנה במקלות ובהעטיף הַצֹּאן לא ישים והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב שם ל לח-מג. ולבן הלך לגזז את צֹאנוֹ שם לא יט. רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צֹאנְךָ לא אכלתי שם שם לח. הבנות בנתי והבנים בני וְהַצֹּאן צֹאנִי וכל אשר אתה ראה לי הוא שם שם מג. ויהי לי שור וחמור ועבד ושפחה שם לב ו. יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בַּצֹּאן שם לז ב. לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הַצֹּאן והשבני דבר שם שם יד. כי תועבת מצרים כל רעה צֹאן שם מו לד. בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בְּצֹאנֵנוּ ובבקרנו נלך שמות י ט. משכו וקחו לכם צֹאן למשפחתיכם ושחטו הפסח שם יב כא. אדם כי יקריב מכם קרבן ליי' מן הבהמה מן הבקר ומן הַצֹּאן תקריבו את קרבנכם ויקר' א ב. ואם מן הַצֹּאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעלה זכר תמים יקריבנו שם א י. והביא את אשמו ליי' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הַצֹּאן כשבה או שעירת עזים לחטאת שם ה ו. והביא את אשמו ליי' איל תמים מן הַצֹּאן שם שם יה. וכל מעשר בקר וָצֹאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש ליי' שם כז לב. הֲצֹאן ובקר ישחט ומצא להם במד' יא כב. ולא תהיה עדת יי' כַּצֹּאן אשר אין להם רעה שם כז יז. בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לְצֹאנַאֲכֶם3 שם לב כד. העניק תעניק לו מִצֹּאנְךָ ומגרנך ומיקבך דבר' יה יד. כל הבכור אשר יולד בבקרך וּבְצֹאנְךָ הזכר תקדיש ליי' אלהיך שם שם יט. שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמרך גזול מלפניך ולא ישוב לך צֹאנְךָ נתנות לאיביך ואין לך מושיע שם כח לא. חמאת בקר וחלב צֹאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים שם לב יד. צֹאנְכֶם יעשר (המלך) ואתם תהיו לו לעבדים ש"א ח יז. ומה קול הַצֹּאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שמע שם יה יד. ואני לקחתיך מן הנוה מאחר הַצֹּאן להיות נגיד על עמי על ישראל ש"ב ז ח. ודבש וחמאה וְצֹאן ושפות בקר הגישו לדוד ולעם אשר אתו לאכול שם יז כט. ראיתי את כל ישראל נפצים על ההרים כְּצֹאן אשר אין להם רעה מ"א כב יז. והיה כצבי מדח וּכְצֹאן ואין מקבץ ישע' יג יד. כלנו כַּצֹּאן תעינו איש לדרכו פנינו שם נג ו. ואכל קצירך ולחמץ יאכלו בניך ובנותיך יאכל צֹאנְךָ ובקרך יאכל גפנך ותאנתך ירמ' ה יז. התקם כַּצֹּאן לטבחה והקדשם ליום הרגה שם יב ג. עוד יהיה במקום הזה החרב מאין אדם ועד בהמה ובכל עריו נוה רעים רבצים צֹאן וכו' שם לג יב. צֹאן אבדות היה עמי רעיהם התעום וכו' נדו מתוך בבל ומארץ כשדים יצאו היו כעתודים לפני צֹאן שם נ ו-ח. בכלותך מחטא תקריב פר בן בקר תמים ואיל מן הַצֹּאן תמים יחזק' מג כג. ושה אחת מן הַצֹּאן מן המאתים ממשקה ישראל4 למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם נאם אדני יי' שם מה יה. השכבים על מטות שן וסרחים על ערשתם ואכלים כרים מִצֹּאן ועגלים מתוך מרבק עמו' ו ד. גזר ממכלה צֹאן ואין בקר ברפתים חבק' ג יז. לבשו כרים הַצֹּאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו תהל' סה יד. וישגב אביון מעוני וישם כַּצֹּאן משפחות שם קז מא.צֹאנֵנוּ5 מאליפות מרבבות בחוצותינו אלופינו מסבלים וכו' שם קמג יג-יד. ידע תדע פני צֹאנֶךָ שית לבך לעדרים משלי כז כג. צאי לך בעקבי הַצֹּאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרעים שה"ש א ח. ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צֹאן על אשמתם עזר' י יט. ויקם אלישיב הכהן הגדול ואחיו הכהנים ויבנו את שער הֹצֹּאן נחמ' ג א. גם הערביאים מביאים לו צֹאן אילים שבעת אלפים ושבע מאות ותישים שבעת אלפים ושבע מאות דהי"ב יז יא. ובני ישראל ויהודה היושבים בערי יהודה גם הם מעשר בקר וָצֹאן ומעשר קדשים המקדשים ליי' אלהיהם הביאו ויתנו ערמות ערמות שם לא ו. וירם יאשיהו לבני העם צֹאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים שם לה ז. —  ובמשמ' כבשים בלבד, בנגוד לעזים: והאיש גדול מאד ולו צֹאן שלשת אלפים ואלף עזים ש"א כה ב. —  שם גם ליחידות, שתי צֹאן, ולא יתרבה השם: חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צֹאן תחת השה שמות כא לז. ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא צֹאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים במד' לא לב. ועל מי נטשת מעט הַצֹּאן ההנה במדבר ש"א יז כח. ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צֹאן עשוות וחמש סאים קלי וכו' שם כה יח. והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צֹאן ישע' ז כא. עד תעברנה הַצֹּאן על ידי מונה ירמ' לב יג. הך את הרעה ותפוצין הַצֹּאן זכר' יג ז. ויהי מקנהו שבעת אלפי צֹאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד איוב א ג. ואשר היה נעשה ליום אחד שור אחד צֹאן שש בררות וצפרים נעשו לי נחמ' ה יח. כי חזקיהו מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים ושבעת אלפים צֹאן והשרים הרימו לקהל פרים אלף וצֹאן עשרת אלפים דהי"ב ל כד. —  בְּנֵי צֹאן, היחידות מן הצאן: ונהרו אל טוב יי' על דגן ועל תירש ועל יצהר ועל בני צֹאן ובקר ירמ' לא יא. ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צֹאן תהל' קיד ד. —  עדרי צֹאן: וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צֹאן רבצים עליה בראש' כט ב. מה נאנחה בהמה נבכו עדרי בקר כי אין מרעה להם גם עדרי הַצֹּאן נאשמו יואל א יח. והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צֹאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל מיכ' ה ז. —  מקנה צֹאן: ויהי לו מקנה צֹאן ומקנה בקר ועבדה רבה בראש' כו יד. ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הַצֹּאן ובמקנה הבקר ובחמרים שם מ יז. קניתי לי עבדים ושפחות ובני בית היה לי גם מקנה בקר וָצֹאן הרבה היה לי קהל' ב ז. וערים עשה לו ומקנה צֹאן ובקר לרב דהי"ב לב כט. —  גדרות צֹאן, מכלאות צֹאן, נוה צֹאן: גדרת צֹאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו במד' לב יו. ואת בית נמרה ואת בית הרן ערי מבצר וגדרת צֹאן שם שם לו. והיה השרון לנוה צֹאן ועמק עכור לרבץ בקר לעמי אשר דרשוני ישע' סה י. והיתה חבל הים נות כרת רעים וגדרות צֹאן צפנ' ב ו. ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צֹאן תהל' עח ע. ועי' גְּדֵרָה, א. מִכְלָה, נָוֶה. —  מרבץ צֹאן, מקום בו רובצות הצאן: ונתתה את רבה לנוה גמלים ואת בני עמון ןמרבץ צֹאן יחזק' כה ה. —  עַשְׁתְּרוֹת צֹאן, עי' עַשְׁתֹּרֶת, משמ' ב). —  אַדִּירֵי הֹצֹּאן, עי' אַדִּיר. —  צעירי הַצֹּאן, הצעירים, הקטנים שבצאן: לכן שמעו עצת יי' אשר יעץ אל אדום וכו' אם לוא יסחבום צעירי הַצֹּאן אם לא ישים עליהם נוהם ירמ' מט כ; ודומה לו שם נ מה. —  עניי6 הַצֹּאן: וארעה את צֹאן ההרגה לכן עניי הַצֹּאן וכו' וידעו כן עניי הַצֹּאן השמרים אתי כי דבר יי' הוא זכר' יא ז-יא. —  צֹאן הַהֲרֵגָה, צאן שנועדו להרגה ולשחיטה: כה אמר יי' אלהי רעה את צֹאן ההרגה שם שם ד. ועי' בפסוק שלעיל. —  ובאותה משמ' צֹאן טִבְחָה: כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כְּצֹאן טבחה תהל' מד כג. —  וְצֹאן מאכל: תתננו כְּצֹאן מאכל ובגוים זריתנו שם שם יב. —  צֹאן קֳדָשִׁים, הצאן לקרבנות המקדש: כְּצֹאן קדשים כצאן ירושלם במועדיה כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם יחזק' לו לח. —  צֹאן בָּצְרָה: אסף אאסף יעקב כלך קבץ אקבץ שארית ישראל יחד אשימנו כְּצֹאן בצרה7 כעדר בתוך הדברו תהימנה מאדם מיכ' ב יב. —  גֵּז צֹאן, הצמר שגזזו מעל הצאן: ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צֹאנְךָ תתן לו (לכהן) דבר' יח ד. —  כַּלְבֵי הַצֹּאן, הכלבים השומרים את הצאן: ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צֹאנִי איוב ל א. —  ובהשאלה לאדם ועם: הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הַצֹּאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי ש"ב כד יז. לכן כה אמר יי' אלהי ישראל על הרעים את עמי אתם הפצתם את צֹאנִי ותדחום ולא פקדתם אתם וכו' ואני אקבץ שארית צֹאנִי מכל הארצות אשר הדחתי אתם שם ירמ' כג ב-ג. הנני אני ודרשתי את צֹאנִי ובקרתים כבקרת רעה עדרו וכו' כן אבקר את צֹאנִי יחזק' לד יא-יב. —  צֹאן מרעית: ואתן צאני צֹאן מרעיתי אדם אתם שם שם לא. למה אלהים זנחת לנצח יעשן אפך בְּצֹאן מרעיתך תהל' עד א. ואנחנו עמך וצֹאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך שם עט יג. כי יי' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וְצֹאן מרעיתו שם ק ג. —  וצֹאן יָד: כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וְצֹאן ידו שם צה ז. —  וצֹאן אדם: כל תהיינה הערים החרבות מלאות צֹאן אדם8 יחזק' לו לח. —  ובתו"מ9: הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור ב"ק ו א. ואינו מותר להושיב שומר ולא לנער את הצאן תוספת' שביע' ב כ. הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו עושה סהר בית סאתים ירוש' שביע' ג ג. כך אמ' אחז אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישי' אין צאן, אם אין צאן אין רוע' וכו' ר' חוניה בשם ר' לעזר, שם סנה' י ב. למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום, פעם א' נכנס צבי א' עם הצאן, הלך לו אצל העיזים, היה רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם וכו' אמרו לו, מרי, כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך ואין את מזהירנו ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו וכו' מד"ר במד' ח. אמר לו הקדוש ברוך הוא (לירמיה) עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים שם איכה פתיח', ר' יוחנן פתח משא. ויהי בעת שסרחה הצאן ולא שמעה לדברי אדוניה שנאה רועי כבשיה ופרנסיה הטובים ורחקה מהם פסיק רב', ויהי בעת שסרחה, קכח:. למלך שהיה לו צאן וכעס עליה, סר את הצאן ומתיר את הדיר והוציא את הרועה, אחר זמן כנס את הצאן ובנה את הדיר וכו' מדרש תהלים ע. —  ובסהמ"א: אין בי כח לזון צאנו של אדם פדר"א יב. כמו בצאן פהיה ובשור געייה כן בגמל נעריתא ערוך ערך נער. —  ואמר הפיטן: אלהי פתח אזנך לצעקי ושים עינך בעירך ובהמונך וחונן שאר צאנך אשר בין אדום נפרדו ראב"ע, לאט על, איגר 153. לזעקת רועה בצאן תולדתו היתה בעלצון אמרת רנן, יוצ' לש"ת, מחז' איטל' ב, קפט.. —  ומ"ר °צֹאנִים , ואמר המשורר: עדרים מאסו רעה אמונה, ולולא אל זבחתימו כצאנים, ואלו נפלו ידי, עליהם נשאתים נפלו הם ביוַנים רשב"ג, עטה הוד, ברודי, מבחר, ק. —  *צֹאן בַּרְזֶל, מֻשג סמלי במשפט, צאן של ברזל שאינה עלולה לכלות, כסמל לנכסים שהאחריות על מחזיקם להחזירם בשלמות10, eisern Vieh; pacus ferreum: אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים ב"מ ה ו. המקבל צאן ברזל מן הנכרי ולדות פטורין וולדי וולדות חייבין בכור' ב ד. מקבל אדם צאן ברזל מאשתו והוולדות והגיזין שלו ואם מתו חייב באחריותן, ואיזהו צאן ברזל, היו לפניו מאה צאן ואמ' לו הרי הן עשויות עליך במאה של זהב, הוולדות והגיזין שלך ואתה העלה עלי סלע מכל אחד ואחד באחרונה אסור תוספת' ב"מ ה יד. —  שדה צאן ברזל: מקבלין צאן ברזל מן הגויים ושדה צאן ברזל אפילו מישראל שם שם. —  עבדי צאן ברזל: עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו יבמ' ז א. בת ישראל שנישאת לכהן הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג אוכלין מכוחה ועבדי צאן ברזל אוכלין מכוחו, אילו הן עבדי מלוג, אם פחתו ואם הותירו הרי הן שלה, אילו הן עבדי צאן ברזל, אם פחתו ואם הותירו הרי הן שלו וכו' תוספת' שם ט א. עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש, אבל לא לאשה רבי אמי, בבלי שם סו:. —  נכסי צאן ברזל: ולא בלאות, א"ל רב הונא בר חייא לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל לא שנו אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה כתוב' קא.. —  ובסהמ"א: ובמקום שהכניסה לו מעות וישנן בעיניהן או שעושים בהם משא ומתן וידוע שאותן המעות של משא ומתן מן אותן מעות שהכניסה לו, נוטלת לאותו משא ומתן ורואה שיש בו הרי לבעל הוא, ואם אכלום כולו ולא נותר ממנו כלום באותו שעה שיוציא אין לה ליטול מן הבעל כלום, והוא שלא כתבן עליו, אבל כתבן עליו בכתובתה עשאתו עליו צאן ברזל ומשלם לה קרקע הלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון, הלכות קידושים, 89.

א) שמות ופעלים כלליים:

אַיִל, הזכר בכבשים, — אַלְיָה, הזנב השמן של הכבשים.

גְדִי, הקטן של הצאן. — *גִּדֵּל, גדל צאן, מְגַדֵּל צאן. — גְּדֵרָה, מקום מוקף גדר למרבץ הצאן. — *גֹּדְרָה, גֹּדְרוֹת, בהמה דקה. — גֵּז, גִּזָּה, הצמר הגזוז מהצאן. — גָּזַז, חתך הצמר מהכבזים וכדומה.

*דִּיר, מקום בנוי שישמרו בו הצאן. — *דִּיֵּר, עשה דיר לצאן בשדהו לזבלה. — דַּקָּה, בְּהֵמָה דַּקָּה, כמו הצאן, בנגוד לבהמה גסה כמו הפרה והחמור.

חָשִׂף, חָשִׂף עזים, עדר של עזים.

יוֹבֵל, איל.

כָּבִיר, כעין שק עשוי מעור של כבש או של עז. כֶּבֶשׂ, כִּבְשָׂה, כַּבְשָׂה. — כַּר, כבש שמן. — כֶּשֶׂב, כִּשְׂבָּה

מִכְלָא, מִכְלָה, מקום שעוצרים את הצאן שם. — מִרְבָּץ, מקום שרׁבצת שם הצאן. — *מַשְׁכּוֹכִית, הַפֹּרֵץ, האיל או התיש ההולך בראש הצאן.

נָוֶה, נְוֵה צאן. — נוֹקֵד, א) מי שעֹסק בגדול צאן. — ב) *כבש מבן שנה ועד י"ג חדש. — *נַקְדּוּד, מי שעוסק בגדול צאן.

עֵז, נקבת התיש. — עַשְׁתֹּרֶת, מה שיולד מהצאן בכל שנה. — עַתּוּד, זכר מן העזים.

°פָּעָה, *פִּעָה, פעה הגדי, צעק. — פֹּּרֵץ.

צֶמֶר, השער הצומח על עור הכבש. — צָפִיר, תיש.

רָחֵל, כבש.

שֶׂה. — שָׂעִיר, תיש, שְׂעִירָה, עז.

*תּוֹתָר, צמר מלֻכלך. — תַּיִש, הזכק בעזים. — *תַּיְשָׁה, הנקבה בעזים. ועי' בְּהֵמָה.

ב) צבעי הצאן:

בָּרֹוד, צבע מנֻמר ברצועות לבן וכהה. — חוּם, גון קרוב לשחור. — טָלוּא, שיש בעור מקומות מגון אחר לא כמו הגון הכללי. — נָקֹד, כבש וכדו', שיש בצמרו נקודות נקודות. — עָקֹד, שיש ברגלו למטה כעין טבעת של צבע שונה משאר הרגל.



1 בערב' צַאֻנ  ظأن, בארמ' וסור' ענא. באשור' צַינֻ. ולא נתברר מקור משמ' זו. י"א כי הוא הוא השרש הערב' צ'ונ ظون במשמ' הרבה ילדים.
[המלה צאן העבר' נמצאת בכתיב zu-u-ni גם בהערה (המביאה מלים מתוך הטפס העברי שממנו תֻרגמו הדברים) שבמכתב מעמראנא 263, שורה 12. בארמ' הקדומה צורתה קן תעודות יֵב, קולי מס' 33, קנא; ובאוגרית' צאִנ, והיא באה בלשון זו ובאשור' בשמושים דומים לאלה שבעבר', כגון שלש צאן, צאן רבות וכדו'.]

2 ת"י: ויהב בריש ענא משכוכיתא כל ית דרגול וכו', כלו' ויתן בראש הצאן כמשכוכיות, כראשי העדר ההולכים לפני נצאן, אם אין זה תרגום המלים פני הצאן אלא באור הענין, ולאותו פרוש מתכון גם ת"א: ויהב בריש ענא כל דרגול וכו'.]

3 [יש מן הקדמונים שראו בְצֹנַאֲכֶם צורה מן צֹנֶה (עי ערך זה), כך ריב"ג ורד"ק; וראב"ע כתב: אל"ף לצנאכם נוסף כמו והאזניחו נהרות,]

4 [לפי טורטשינר, Altbabyl. Tempelrechnungen, עמ' 5 אין כאן בדברי יחזק' הבבלי שה אלא כמו שאה, סאה במשמ' מדה (באשור': שאת), והכונה בעקר: ומדה (סאה) אחת מן המאתים ממשקה ישראל למנחה וכו'. וכן שם בפס' י"א: האיפה והבת לכן אחד יהיה לָשֵׂאת מעשר החמר הבת ועשירית החמר האיפה וכו', הכונה: האיפה והבת תכן אחד אחד יהיה למדה, לסאה, באלה, כי מעשר החמר היא הבת, ועשירית החמר היא גם האיפה. אך הואיל ולא הובנה המלה נוסף כאן מן הצאן, בנגוד אל ממשקה ישראל.]

5 [הערת המסורה: יתיר ו'.]

6 [בשני המקומות המובאים גרסו השבעים (ל) כן עניי (הצאן) כמלה אחת (ל)כנעניי הצאן ותרגמו:  εἰς τὴν Χαναανῖτιν, οἱ Χαναναῖοι, וכך כמה מן החדשים. ואין ספק שבפרשה זו המביאה כמה מלים מיֻחדות כגון חבלים (עי' פֹּחל, הערה, אדר היקר אשר יקרתי מעליהם וכדו'), בא גם בטוי מיחד זה כְּנַעֲנִיֵּי הַצֹּאן ולא במשמ' סוחרים, כרגיל, אלא במשמ' המֻפקדים על הצאן מצד בעליהן (שהוא האל), והמשלמים אף את שכר הרועה. והשוה את חשבונות ההכנסות מעדרי בקר וצאן של המקדש בבבל טורטשינר, Altbabyl. Tempelrechnungen, עמ' 34 וכו', לפיהם ממֻנים על הנוקדים (נָקִדֵי), רועי הצאן, חַזָּנֵי (ז"א פקידי) הכפרים (חַזָּנָתֵי), וגבֹהים עליהם כַּשִּׁיִּים (כַּשֵּׁי, כצ"ל), בני ארץ הכשיים שמשלו אז בבבל. וכנראה גם כאן כנעניי הצאן הם בעקר הפקידים הגבֹהים שבארץ כנען, אשר שמם נשאר להם גם בימי מלכות ישראל כתאר למפקחים על ענייני הצאן. ושים לב לכך שאף מישע מלך מואב המטפל בצאן בפקדת מלכי ישראל נקרא נֹקד, חוכר צאן: ומישע מלך מואב היה נֹקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אלים צמר מ"ב ג ד.]

7 עי' בָּצְרָה, והערה שם. והשבעים תרגמו כאלו נקד בַּצָּרָה,  ἐν ϑλίψει. ויש מציעים לגרס כצאן בַּצִּרָה, כלו' בטִירָה, עפ"י הערב'. ונגד זה עי' AJS, 26, P. Haupt, עמ' 234.]

8 [בעקר אין הכונה אלא: מלאות אדם כצאן, כשלון הפסוק שלפני זה: ארבה אותם כַּצֹּאן אדם.]

9 [בנגוד לשמוש המלה במקרא עם תאר או פעל כמ"ר, משמשת צאן בלשון חכמים עפ"ר כמ"י נק', והיא בהשפעת הארמ'. ואך במקום שהמלה באה עם מספר, מאה צאן וכדו', היא משמשת כמ"ר.]

10 [לשון רש"י כתוב' קא.: צאן שהוא קשה ומתקיים לה כברזל לפי שקיבל עליו אחריות, ע"כ.
מֻנח משפטי זה נמצא במשפט הרומי וכן במשפט הגרמני של ימי הבינים אך במקורות מאחרים, ומקורו הידוע הראשון הוא בלשון החכמים במשנה, ובעברית. לא נמצא דומה לו עד היום במשפט של עמי המזרח הקדומים —  בעוד שהמנח נכסי מלוג, הבא כנגוד לו, לקוח הוא מן האכד' מֻלוּגֻ, — ' וגם אינו בא בתו"מ בארמ', ונראה שנולד בלשון רועי הצאן בא"י.]