1, ת"ז, — כמו צֹאִי מלכלך כצואה, טמא ומטנף: וטמאת את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צֵא2 תאמר לו (ישע' ל כב). — ובהכפלה לחזוק, צֵא-צֵא: וכה אמר שמעי בקללו צֵא צֵא3 איש הדמים ואיש הבליעל (ש"ב יו ז).
1 [עי' בהערות הבאות.]
2 [דרשת החכמים (ירוש' שבת ט א): ר' שמואל ר' אבהו בשם ר' אלעזר צא תאמר לו צואה תאמר לו כִּוְנָה לאמת, אלא שאין צֵא ש"ז אלא ת"ז; כי אין כל ענין לאמר לע"ז שהיא תצא, ואין "תאמר לו" אלא תקרא לו, ובהקבלה אל טמאת הדוה באה לשון טנוף ולא לשון יציאה. וכן בהערת המסרת: לית לשון טנוף (מובא ברד"ק), כלו' אין במקום אחר צא במשמ' זו של טנוף כמו כאן. ועי' בהערה הבאה.]
3 [אין משמ' צֵא כצווי של יצא מתאימה כאן, הרי כבר יצא דוד מירושלים והוא בורח במדבר. ואולם בהקבלה אל דמים שהוא לשון טמאה (כמו בישע' ד ד: אם רחץ יי' את צאת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה). ובחרוף גס בא צֵא צֵא כאן במשמ' מלכלך וצֹאִי. ועי' ב. צֶאֱצָא, ועי' צוא, הערה.]