ש"נ, סמי. צֹאַת,כנ' צֹאָתוֹ, צוֹאָתָם. — כמו צֵאָה, ובמליצה בענין החטאים והמעשים הרעים: אם רחץ אדני את צֹאַת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח1 משפט וברוח בער (ישע' ד ד). דור טהור בעיניו וּמִצֹּאָתוֹ לא רחץ (משלי ל יב). — ובהרחבה, גם להקיא שיוצא דרך הפה:  כי כל שלחנות מלאו קיא צֹאָה בלי מקום2 (ישע' כח ח). — ובמשמ' העקרית: ויאמר רבשקה האל אדניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה הלא על האנשים הישבים על החמה לאכל את צוֹאָתָם3 ולשתות את שיניהם עמכם (שם לו יב). — ובתו"מ: כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך (שבת טז ז). כיצד מבטלה (את העבודה הזרה) , קטע ראש אזנה, ראש חטמה וכו', השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטלה (ע"ז ד ה). אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ןשאכלה הרדופני ושאכלה צואת תרנגולים או ששתתה מים הרעים כשרה (חול' ג ה). אם היו רגליו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש או מגררן כדי שלא יטנפו כליו (רבן שמעון בן גמל', תוספת' שבת טז יט). העושה מערות לרבים מרחיץ בהם פניו וידיו ורגליו, היו רגליו מלוכלכות בטיט או בצואה אסור (שם ב"מ יא לא). איזהו מקמץ, זה בורסי, ויש אומרים זה המקמץ צואה (שם כתוב' ז י, נוס' הדפוס'). עומד הוא אדם על הצואה ומתפלל ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בצואה (רב הונא, ירוש' חלה ב ד). צואה שתחת הכסא חבור לטומאה (רבי, שם פסח' ב). צואה אין דרך בני אדם לטעות בו (שם ביצה א ג). לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע (ברכ' כה.). צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק"ש וכו' (שם שם). פי חזיר כצואה עוברת דמי רב פפא, שם שם. ולהג הרבה יגיעת בשר וכו', מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת (בשם רב אחא בר עולא, עירוב' כא: ). כמו שבלול תמס יהלוך וכו', כשלשול הזה שהוא נמחה בצואה (מד"ר בראש' נא). משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה (ר' איבו, שם במד' יט). — ובסהמ"א: קדוש איך לא יצרו אמרת מבית ומחוץ, וכלי מלא צואה מה יועיל בהיותו רחוץ (רסע"ג השג' על חוי הבלכי, דודזון, 40). כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם מן הלכלוכים והטנופים וכו' כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר בע"ח וצואתו יותר מרחת מצואת שאר כעלי חיים (ר"י א"ת, חו"ה, עבודת האלהים, פתיח'). אמרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה מרוחה וכיוצא בהן (רמב"ם,מאכלות אסורות יז כט). — *צֹאַת הָאֹזֶן, כעין שעוה, הנפרש מתוכה, *צֹאַת הַחֹטֶם, כען חמר רירי הנפרש מתוכו: צנים פחים בדרך עקש וכו' ר' יוסי ר חנינא אמר זו צואה דאמר מר צואת החוטם וצואת  האוזן רובן קשה ומיעוטן יפה (ב"מ קז:). — ובסהמ"א: ועל זה דמעת העינים חריפה ומלוחה וצואת האזן מרה (שבתי דונולו, חכמוני ליצירה ה' ורשה, עג.). צואת האוזן אם תשי' על נשיכת הדבורה יתרפא (ר' אליהו הכהן, שבט מוסר יא). — *צֹאָה שתחת הצפורן, זהמה וחלאה: לפלוף שבעין וכו' ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן וכו' לא טמא ולא מטמא (מקוא' ט ד). רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא, א"ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילני צואתך וכו' (נדר' מט:). — *ומליצה: כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, מה הן, וכו' יעשה בהן מרחצאות ובתי כסאות וכו' כך אמר פלוני מצואה באו ולצואה יצאו4 שנאמר כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו (יעקב איש כפר סכניה לר' אליעזר, מד"ר קהל', כל הדברים יגעים).