*, ש"נ,— שה"פ מן א. צָבַע, פעֻלת הצובע, das Färben; teinture; dyeing: צבעין קבעו צביעה מלאכה בפני עצמה (ר' ישמע' בנו של יוחנן בן ברוקה, תוספת' שבת ט יח). לכם, כל שהוא צורך לכם ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה (ירוש' שביע' ז א). בגד גדול שצבעו ע"מ לחותו מה את עבד לה כמוסג' או כמוחלט, אין תעבדיניה כמוסגר מות', אין תעבדיניה כמוחלט אסור, צבעו וחזר וצבעו הקדיח, נאמר אם היתה צריכה לצביעה הראשונ' אסור ואם לאו מותר (שם ערלה ג א). הצובעו, מה צביעה היתה במשכן, שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמי' (שם שבת ז ב). שמע מינה טעימה פסולה ושמע מינה דבעינן צביעה לשמה וכו' (מנח' מב:). — ובסהמ"א: פירוש חרת, הצביעה שצובעין בה העורות (ערוך ערך חרת). וכל משרת, לשון צביעה1 במים וכל משקה (רש"י במד' ו ג). הלא תראה כי אשר יראה מיני צביעות יפריד במראית העין בין מין ומין (הקד' ישועה בן יהודה הקראי לס' העריות, LFDWDJ XVIII, עמ' XIV). — בית הַצְבִיעָה, מקום צָבוּעַ בכלי2: חומר בקדש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש, אחוריים ותוך ובית הצביעה בתרומה אבל לא בקדש (חגי' ג א). כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה (כלים כה ז). כיצד, היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים אחזו בבית צביעתו ואינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס (שם שם ח). כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית צביעה (שם שם ט). אחוריים ותוך ובית צביעה בתרומה אבל לא בקודש, אמר ר' יוסי זה לשון כפול כל שיש לו אחוריים ותוך יש לו בית צביעה וכל שאין לו אחוריים ותוך אין לו בית הצביעה (תוספת' חגי' ג ה). לא הוזכרו בית הצביעה אלא לכסות שלא יהא שוה וראשון ראשון מטמא (ר' עקיבא, שם כלים ב"ב ג ח ). משקין טמאין שיהו נותנין אבית צביעתו של כוס ונגע בהן ככר טהור נטמא הככר, משקין טהורין שיהו נותנין אבית צביעתו של כוס ונגע בהן ככר טמא נטמאו המשקין וכו' (שם שם ג ט). ר' טרפון אומר ערבה גדולה של עץ יש לה בית הצביעה וזה הכלל נטילתו באחת צביעתו באחת, נטילתו בשתים צביעתו בשתים, מקום אחיזתו שם צביעתו ר' יהודה אומר כלי שיש לו אוזן ואוזן ויד ואין לו בית הצביעה (שם שם ג יא). מתניתא דרבי מאיר אבל דברי חכמי' עושין כן אפילו בקודש שאין בית צביעה תוך, כלי קודש כולן תוך (ר' יונה, ירוש' חגי' ג א). בית צביעה שאמרו בין בפנים בין בחוץ כדרך שהנקיים תופסין בו (רבי יוחנן, שם שם.).
1 [כאן במשמ' טביעה וטבילה, ועי' הערה לקמן.]
2 [גם קביעת המלה בצורתה וגם משמעותה טעונות ברור. במקורות באות הנסחאות בית הצביעה, בית הצביטה ואף בית הצבטה, ויש אפילו שהן מתחלפות בתוך אותה פרשה של מקור אחד. לכאורה יש גם אפשרות זו לראות את כל הצורות האלה כאלו היו כלן חיות בלשון במשמעות צביטת כלי בידים או אחיזת כלי באצבעות, עד שיכלו להחליף ולהשתמש בשתי המלים הקרובות במשמעותן ללא הבדל ואף בזו על יד זו. ולכאורה אפשר היה לראות גם צביטה כשנוי לשוני במבטא במקום צביעתא, הואיל ומבטא הטי"ת הו כמו ת־ע או ע־ת יחד; ואולם אין הדבר כך, ומאלפת הערתו של ו. ח. לוֹ במדב"מ לדברי המשנה (חגי' ג א): אחורין ותוך ובית הצביעה בתרומה אבל לא בקודש, וז"ל: הסופר כתב הצביעה, אולם אחר זמן מה (אם הסופר עצמו, או איש אחר אשר בא אחריו, לא ידענו עתה) מחק חלק אחד ממנה, הגם שלא תקן האות בתקונה, ע"כ (מדב"מ עמ' 67b). והנה ע זו, כשהיא קטועה למטה, נראית כאות ט, ומכאן שנולד החלוף צביטה — צביעה מתוך דמיון האותיות האלה בלבד. קשה היה להכיר במלה לא שכיחה וסתומה זו, למה הכונה, וכבר בתקופה קדומה נחלקו על כך לא רק מה פרוש המלה, אלא אם יש לקרא צביטה או צביעה. ומחלקת כפולה זו בקביעת הקריאה ובהבנה היא המשתקפת אף בדברי האמוראים בבבלי (חגי' כב:): מאי בית הצביטה, א"ר יהודה אמר שמואל מקום שצובטו וכן הוא אומר ויצבט לה קלי רבי אסי א"ר יוחנן מקום שנקיי הדעת צובעין (לגרסה עין לקמן).
והנה דברי רב יהודה בשם שמואל אינם מאפשרים כל פרוש טבעי לבטוי. אין זה מנהג הלשון לומר: צבט פלוני כלי במקום אחז כלי, וע"כ אין להניח שנולד מתוך שמו זה הבטוי: בית הצביטה של כלי, ומשום כך אין להסכים לדברי הרמב"ם, פרוש המשניות, חגי' ג: והיו עושין בכליהם בעובי הכלי מקום שמכניס בו האצבע כדי לשים שם האצבע בעת השתייה ולא יצטרכו להכניס היד בכלי והוא הנקרא בית הצביטה, ע"כ. ואשר לדברי רבי אסי בשם רבי יוחנן, הבינו אותם כאלו במלה צובעין הטא משתמש במשמ' אוחזין בידים או נוגעים בשפתים, ומכאן אף נ"א שותין במקום צובעין (הגרסה צובטין אינה אלא שבוש סתם), כאלו בית הצביעה שבכלי הוא המקום שנקיי הדעת שותים שם. ורש"י פרש: צובעין, מטבילין אוכלין בחרדל או בחומץ שחוקקין בשולי הקדרה בית קיבול לעצמו וגובה לו סביב ונותנין שם חומץ וחרדל, ע"כ. אך כל הפרושים האלה לדברי רבי יוחנן אינם אפשריים גם הם. אין זה מנהג הלשון לומר צבע פלוני כלי, לא במשמ' אחז בו באצבעותיו, שתה בו, הטביל בו מאכל בחרדל או בחומץ — ועל כן מן הנמנע הוא שנולד מכאן בטוי כגון בית הצביעה שבכלי.
לעמת זאת עֻבדה היא שהיו צובעים כלים בצבע ממש וכלים צבועים כאלה נמצאו לאין מספר, ובפרוש מדֻבר אף בתו"מ על כלי זכוכית צבועיםעי' א. צֶבַע, וטבעי הוא שנקרא המקום הצבוע שבכלי בית צביעה. וטבעי גם זה שנקיי הדעת לא היו צובעים בצבע דוקא מקום זה בכלי שהיו נוגעים בו בפיהם בשעת השתיה. ולפי זה כונת רבי יוחנן בדבריו הוא: מאי בית הצביעה: חלק זה של הכלי שגם נקיי הדעת, שנפשם סלדה מלשתות במקום הצבע, היו רגילים לצבע אותו, ודוקא לא במקום השתיה, שאותו הניחו בלי צבע. אבל לכל אדם ואף לאלה שלא היו נקיי הדעת דוקא, בית הצביעה, בנגוד לתוך ולאחורים של הכלי, הוא צד החיצון של הכלי שאותו קשטו בצבעים. וצ"ע.]