ש"נ, מ"ר צְבָאוֹת, — הנקבה של הַצְּבִי: שני שדיך כשני עפרים תאומי צְבִיָּה הרֹעים בשושנים (שה"ש ד ה). — ומ"ר השבעתי אתכם בנות ירושלם בִּצְבָאוֹת או באילות השדה (שם ב ז). — ובתו"מ: צבייה תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה (ר' זעורה, ירוש' ביצה א א). איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים, זה הבא מן התייש ומן הצבייה וילדה וכו', הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש שפטור (אם שחטם ביום אחד) (רב חסדא, חול' עט:). — ובסהמ"א: ולמה נמשלה יוכבד כצביה, שרבתה צביותיהן של ישראל (ילק' שמע' שה"ש תתקפח). אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה (רמב"ם, שחיטה יב ח). היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה (שם שם ט). — ° ובלשון המשוררים כנוי לנערה נחמדה1, ומ"ר צְבָאוֹת, צְבִיּוֹת: נעמו אצבעות צביה ודמו עת תשורר בתוף כחצים ועטים (רמב"ע, תרשיש ב, 35). זכרו כבשם וטעמו מתוק כרוק פי צבאות (שם שם , 36). כסעיף הדס תטה צביה עת תרקוד ופרע שערה תפרע (שם שם, 37). צבית חדרים וילדת גבירים ובפני מאורים מאירה ונאוה (שם ד, 42). צביה בעלת פנים כשמש ומתן דק עלי ירך מאד עב (שם שם, 46). מה לך צביה תמנעי ציריך מדוד צלעיו מלאו ציריך (ר"י הלוי, מה לך, שעה"ש 92). ירדוף אריה צביאת2 ארמון יהדוף עופר בחיקה אמון (הוא, ירדוף אריה, אגר' שד"ל, 499). התנערי עניה לענות ושיר פצחי, התנהלי צביה אט לתוך מעין נוחי (ראב"ע, איך יעמד, איגר 129). מעי לדברי צביה יהמו (הוא, אל לב, שם 139). אפדה בנפשי צבית חן אשר אחרה יום שוב דלתי (הוא, מנדוד אמון בחיק, כהנא א, 54). קומי צבית חן והשקיני כֹסות גדֹלות אחרי רקות (יעקב בן אלעזר, כסות, שעה"ש 163). הייתי שעשועי לבות צביות חן בי תגלנה (עמנו', מחב' ד, 31). וזמני עתה הלאני וצביות חן לי תבזינה (שם שם, 32). נדיבי עם קראוני לרפאות צביה חלתה ימים שמנה (שם יא, 81). לי צביה תמה מבני הישרים, מעלתה רמה נכתרה בכתרים (שירי תימן, עמ' 65). יפת צִבְיָה3 ראת עיני למולי הלכה (שם, 194).