*, פ"י, — שם צבע על דבר, משח את הדבר בצבע, טבל אותו בצבע,  färben; teindre; to dye: הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר (שביע' ז ג). בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק וכו' הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא רמ"א ידלק הבגד והכ"א יעלה באחד ומאתים (ערלה ג א-ב). אבות מלאכות וכו' והגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו הטווה והמסך וכו' (שבת ז ב). המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה וכו' קליפי אגוזים קליפי רמונים איסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה (שם ט ה). שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה במלו רוחב הסיט כפול (שם יג ד). הנותן צמר לצבע וכו' צבעו כאור וכו' לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום וכו' (ב"ק ט ד). הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע (ירוש' שבת ז ב). — ובסהמ"א: ולפי זאת ההקדמה אמרו שזה הבגד אשר צבענוהו אדום במחשבתנו אין אנחנו הצובעים כלל אבל השם חדש המראה וכו' (ר"ש א"ת, מו"נ א עג). — ובינ' פוֹע', °צוֹבֵעַ, במשמ' ש"ז, כמו צַבָּע: מי סובין שנצרכין הצובעים (תפארת ישראל פסח' ג א). — ובינ' פעוּ', צָבוּעַ, שצבעו אותו: אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלים בו (רבי יהודה, מגי' ד ז). של בית גמליאל היו מוליכין כלי לבן שלהם לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת וצבועין מערב שבת ולפי דרכינו למדנו שהלבנים קשין לכבסם יותר מן הצבועין (ר' אלעזר בר' צדוק, תוספת' שבת א כב). יכול יהו מטמאים בין צבועים בין שאינן צבועים, ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כברייתו, אף צמר כברייתו, אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים, תלמוד לומר לפשתים ולצמר, מה פשתים לבנה, אף צמר לבנה (ספרא ויס, תזריע, נגע' פרק יג). ראיתם אותו, כדי שיהא ניכר בין הצבועין (ירוש' ברכ' א ה). אין מוליכין לבית האבל בכלי זכוכית צבועה מפני שהוא טוענו טענת חנם (שם דמאי ד ו). הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו, כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו מהן (שם שביע' ד ב). כלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן ככלי צבועין הן (ר' זעירא, שם קדוש' ב ד). חייב אדם לעשות ציצית נאים ומזוזות נאות ולכתוב ס"ת נאה בדיו נאה וקולמוס נאה ולבלרין נאין ובקלפים נאים ועורות צבועים (סופר' ג יג). — ובסהמ"א: אודרא דנדא, מוכין הצבועין בצבע שקורין פויילי"ד (רש"י, ע"ז כח:). ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל (רמב"ם, כלי המקדש ח יג). — ואמר המשורר: בשפה מדמי לבי צבועה, ובת עין בבת עיני קרועה (רמב"ע, תרשיש ד, 47). — ובהשאלה, *צָבוּעַ, מי שמזייף ומסתיר את מראהו ומראה את עצמו בצבע אחר, מי שאין תוכו כברו, שמראה עצמו כחסיד וצדיק ללא אמת, מתחסד,  Scheinheiliger, Heuchler; hypocrite: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס (ינאי המלך לאשתו, סוטה כב:). — ובסהמ"א: ובאמרו מנסתרות נקני כיוון אל הכופרים בנסתר ומראים את עצמם נאמני ארץ מאמיני עקרי תורתנו אך הם מכת הצבועים המזוייפים מתוכם ואנשים כאלה צריכים שמור להשמר מאד מחברתם (ר"י מוסקאטו, נפוצות יהודה כ). — ואמר המשורר: והם כמרעים, ונראים כרעים, הם הצבועים, כצבע נחשים (רמב"ע, אליכם אמונים, דיואן ר. בודל'). את מי אשלח מי ירד לי בגבורים את רבנינו הגאונים המאורים, את מדיקינו הקדושים בארץ, העשירים- גבורי ציד וטרף, המשכילים הנותנים לנו ערץ, הצבועים הטובלים ובידם שרץ (יל"ג, דור המדבר, כל שיריו ה).

— נִפעׁ', °נִצְבַּע, — צָבְעוּ אותו, קבל את הצבע שהושם עליו: והמחיצה השלישית (שבעין) היא הקרנית לפי שהיא דומה לקרן לבן והיא קשה ולבנה וזכה ובהירה אלא שהיא נצבעת בעין המחיצה שתחתיה שהיא הענבית (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד א). — ובינ' נִצְבַּע גם במשמ' ת"ז, בעל צבע מן הצבעים: ובהסכמה מהם אמרו שזה הבגד הלבן אשר הושם ביורת האיסטים הנצבע לא האיסטים השחירו כי השחרות מקרה בגשם האיסטיס לא יעבור לזולתו (ר"ש א"ת, מו"נ א עג). — ובמשמ' רַב צְבָעִים, ואמר הפיטן: לך חיות עליות בתחתית כס  הנקבע ואראלים וחשמלים אזורי זיו הנצבע (רשב"ג, שנאנים שאננים, שחר' יוה"כ, ספרד').

— הָפע', °הֻצְבַּע1, — כמו נִפע', ואמר המשורר: עת עת יחשב חטאי להתלבן אותי בשני יום ליום יוצבע (ר"י חריזי, הענק א ז, ס' היובל להרכבי).   — ואמר המליץ: הצבעים מהמכתבים אשר נמשחו בצבע ולא נחקקו בסלע יזהירו גם עתה כאלו בזמנינו הצבעו (ר"ש בלוך, שבילי עולם א, לב.).

— הִתפ', °הִצְטַבַּע2, — שם צֶבַע על עצמו: מניין כגון שלא יצטבע בו (כפרי ערלה) בפירי הראוי ליצטבע בו (רש"י, קידוש' נו:, ד"ה מניין). — ובמשמ' קבל את הצבע שהושם עליו, כמו נִפע': ופירוש לקלוט את העין שיקבל את הגוון והענין שיתחיל להצטבע (פרוש המשנ' לרמב"ם, שבת א ו). ויקרא המחיצה הקרניית אלא שהיא מצטבעת בצבע המחיצה אשר תחתיה (רשב"ץ דורן, מגן אבות, חלק יעקב ד, כא:). — ובהשאלה: בימי רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שום צדיק הולך בלא תורה ובלי מצוה היו דוחקין אותו לעשות אבל בזמן הזה שהכסף מצטבע מן הסיגים לא יצטבעו מן הכסף (ספר חסידים תתתשפט). ואין כלי זה החוש מצטבע בזה בעצמו (רלב"ג מלחמ' ה' א ג). — ובמשמ' מוסרית, היה צָבוּעַ, לא היה תוכו כברו: לא אצטבע ולא אתכחש לדעותי (ברשדסקי, באין מטרה ט:).