1, צבוע, ש"ז, מ"ר צְבֹעִים,—  אחת מחיות הטרף, Hyäne; hyéne; hyena: והראש אחד יפנה דרך הגבול הנשקף על גי הַצְּבֹעִים המדברה (ש"א יג יח). —  ואמר בן סירא: מה יש שלום צבוע אל כלב מאין שלום עשיר אל רש (ב"ס גני' יג יח). —  ובתו"מ: צבוע הזכר נעשה נקבה (ירוש' שבת א ג). הזאב והארי ודוב וכו' (הרי אלו מועדין), תני ר' מאיר אומר אף הצבוע. א"ר יוסי בי רבי אבין לא אמר רבי מאיר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי (שם ב"ק א ה). הצבוע הזה מטפה של לובן הוא ויש לו שלש מאות וששים וחמישה מיני צבעונים (רב הונא בשם רב מתנא, מד"ר בראש' ז). —  ובסהמ"א: גי הצבעים, שמצויין בו הצבועים (רש"י, ש"א יג יח). אין ראוי לאדם שיהיה גדול חימה כטיבעת חיות רעות והצבעים (ר"י א"ת, תקון מדה"נ לרשב"ג, מ). ושם הכלים מפיקים ראויים לרוחות ושם לצבועים מדת הגבורה וכלי הדריסה והטרף (הוא, כוזרי ג יא). היו מעטים יראים בורחים ומסתתרים מחיות השדה ומרוב הצבועים והיו נויהם בראשי ההרים (קלונימוס, בעלי חיים א א). הסו"ס הלך אל הארי"ה מלך הצבועי"ם שהם חיות טורפות (שם ב ד). —  ואמר המשורר: עזבנום בערבה לצבועים ותנינים ונמר וחזירה (ר"ש הנגיד, אלוה עז, הרכבי, 40). כי לא יחי עלם עדי יטרוף כבש כפיר יער וצבוע2 (רמב"ע תרשיש ה, 50).