פ"ע, צֹדֶה, צָדָה לעשות, הִתְכַּוֵּן, עשה הדבר ככונה ורצון beabsichtigen; avoir l`lintention; to intend: מכה איש ומת מות יומת ואשר לא צָדָה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא יב-יג). דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך ואתה צֹדֶה את נפשי לקחתה (ש"א יד כב). — ובתו"מ: או השליך עליו בצדיה, שצדה לו ומתכוין לו וכו' או השליך עליו כל כלי בלא צדיה, שלא צדה לו ולא התכוין לו1 (ספרי במד' קס). — ובסהמ"א: נגף אח ושאלו אלוה למען יודה, ויתהולל בתשובתו כמסבב וצודה (רסע"ג, תשוב' על חוי הבלכי ב, דודזון, 40). הלא ידעת כי צדה את נפשך לקחתה כאשר לקח נפש אחיך (יוסיפון כז, פרג, מז.). צדה ורצה המשכיר לעשות המושכר מלאכתו גם בלילה והסכים המושכר וכו' יקיים תנאי בלי להעבירו וכו' (ר"י הדסי, אשכל הכפר שטא). אם המחזיק אלם וחזק אין בית דין מקבלין ממנו דבר שצודה (הוא, שם שם). אם צדינו אל זכרו יארך הדבור (ר"ל אם רצינו, נִתְכַּוֵּנּוּ) ((ספר הישר) (העריות) לישועה בן יהודה הקראי, 76). אשר השכיבה הוא הצדוי (המכֻון) בו (בהנשואים) (שם שם). ואמר והזה על האהל ועל הכלים ועל כל הנפשות אשר היו שם וכולל קטן וגדול שוגה וצודה (ר"א הקראי, גן עדן, טמאה וטהרה ז, קכד:). מעשה שאין לו ספור נוסף על עשיתו כמו מעשה השוגג והישן, ומעשה שיש לו ספור נוסף על עשיתו כמו מעשה הצודה (הוא, עץ חיים א). — ואמר הפיטן: דעה כי משפטי תורה חשוקים, ולחמשה חלקים הם חלוקים, ממונות גם קנסות גם עדיות, ולמלקיות ולנפשות צדויות (רה"ג, שערי דיני ממונות, קבוצת קונטרסים, יט.). והצודה והשונא והעוין לשוררה יקלע בכף קלע והפאמו ופארה (הוא, מכתב, Texts a. Stud. I מן, 127). — ואמר המשורר: אזי צדיק לפא צדה לקחתו (ר' שלמה שרביט הזהב, לקוטי קדמונים, 18). — °ובמשמ' צָד; איש שדה, כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות (רש"י, בראש' כח כז). ותעשה אדם, לפני נבוכדנצר הפקר כדגי הים שכל הרוצה לצוד צודה מהם (הוא, חבק' א יד). ועשו היה איש מחשבות ומרמות וצודה את לב כל האדם וגונב את דעתם (ס' הישר, תולדות, לבוב, כו:). הצודה דגים (פיש אטר) הוא קטן קצת מהביבר הנזכר וגם יש לו זנב ארוך אבל מכוסה בשער רב כמו כל גופו ועורו גם הוא יקר (לינדא, ראשית למודים א ו, טו:). — ואמר הפיטן: קומם ארון ובדיו, והלבש אהרן מדיו, ורובה וצודה בצדיו, יאכל פרי מעבדיו, ואיש נוהם על מרדיו, לשון אש תאכל בדיו (יצחק, באשמורת , סליח' ב עשי"ת).  — ובמשמ' אָרַב, הִתְנַכֵּל: בדין אמר רבינו לוי הלוי נ"ע שחכמי הרבנים צודים לחכמי הקראים כדי להוציא עליהם דבה (ר"א הקראי, גן עדן, הבדל שנה משנה ה, יח.) — ואמר המליץ: אשרי הגבר יהגה בחכמה וכו' הולך אחריה כתר וכאורב צודה על דרכה (ב"ז, ב"ס יד כד). 

— הִפע', *הִצְדָּה, — כמו קל, הִתְכַּוֵּן: ונפריד בין חפצינו עם מי שהצדנו בו בדבור ופנינו אליו ובין חפצינו עם זולתנו (ס' הישר (העריות) לישועה בן יהודה הקראי, 9).