*, פ"ע,— צָדָה לוֹ,— דאגה ופחד בלבו, הוא ירא! מי שראה את החדש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור אפילו במטה, ואם צודה1 להם לוקחים בידם מקלות (ר"ה א ט).
1 [מפרשי התלמוד כלם בארו מלה זו מן א. צדה במשמ' ארב. ואלה דברי רש"י (ר"ה כב.): ואם צודה להם, אם יש אורבים בדרך כמו ואתה צודה את נפשי והבייתוסים והכותיים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים, ע"כ. וכן בדברי הגאונים ושש' אם צודה להם לוקחין בידם מקלות, היכי גרסי רבנן במתיבתא, וכי מספקא מילתא אם צודה להן כגון צודה את נפשי מלשון צדיה (תשו' הגאו' הרכבי שפד, 199). אך לפרושו האמתי של הבטוי כִּוֵּן ללא ספק גיגר במאמרו הנזכר בהערה לעיל, לפי זה אין צודה להם אלא: יצר להם ותירא נפשם. והוא כלשון חז"ל בארמ': דצדי לן מקמי חיותא (ירוש' ברכ' א א). וצדי לי מן נטוריא (מד"ר ויקרא יב כגרסת הערוך ערך צד). ויש שנכתב בטעות צרה כגון במקום צדה, כגון (מד"ר בראש' צא), או צרה כגון (מד"ר קהלת ז יא) ועוד. והואיל ולשון המשנה אך דומה היא בצלצולה ללשון התורה ושונה במובנה, ע"כ אומר ר' יצחק בירוש' ברכ' א י: דיברה התורה בכל לשון, והאיש משתאה לה, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, ואם צודה להן לוקחין בידם מקלות, ע"כ: שהרי שלוש המלים משתאה, גרב, צודה באות שלא כמשמעותן הרגילה כפי החכמים. ועי' בדברי גיגר שהאריך בענין, ולפי דברי גיגר מבאר גם ש"י פין בהאוצר.]