* 1, ש"ז, מ"ר צוֹקיִם, צוקין, — סלע ההר, וביחוד סלע הר זה שהיו מפילים ממנו את השעיר לעזאזל: עשר סוכות מירושלים ועד צוק תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל וכו' ומלוין אותו מסוכה לסוכה חוץ מאחרון שבהן שאינו מגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק (יומא ו ד). ומאימתי מטמא בגדים וכו' ר' שמעון אומר משעת דחייתו לצוק (שם שם). עלתה (הבהמה) לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס, העלה (השומר) לראשי צוקין ונפלה ומתה אינו אונס (ב"מ ז י). לעזאזל, למקום הקשה בהרים, יכול ביישוב תלמוד לומר המדברה, ומנין שיהיה בצוק תלמוד לומר אל ארץ גזירה (ספרא ויס, אחרי פרק ב). אי לעזאזל יכבס בגדיו יכול לא יטמא בגדים עד שיגיע לצוק, תלמוד לומר והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, הא כיצד, כיון שיצא חומת ירושלם מטמא בגדיו (ר' יהודה, שם שם פרשה ה). — ובסהמ"א: מתה הבהמה כדרכה ה"ז אונס והרועה פטור וכו' תקפתו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה הרי זה אונס (רמב"ם, שכירות ג ט). — ואמר הפיטן: בהגיעו לצוק לאחוריו דוחפו ומתגלגל לעצמו, בו אות בהתפזר אבריו כי רוצה ה' בעמו (ראב"ע, אזכירה, עבודת יוה"כ, איגר 233). צהוב חלשים טרף והעלה מקלפי צנח והגריל לשם גבוה ולצוק (ר' משולם בן קלונימוס, צעד לילך, עבודת יוה"כ אמיץ כח).
1 [כך הנקוד במשנה מנֻק' ליוורנו, ואף במסֹרת הבבלית, עי' פורת, לשון חכמים, עמ' 95.]