פ"ע, צָץ, — צָץ הפרח, היה בו צִיץ, ובהשאלה העָוֶל, הָרֶשַׁע: יצאה הצפרה צָץ המטה1 פרח הזדון (יחזק' ז י). — ובסהמ"א, בהשאלה: בימי בית שני צץ המינות בישראל (רמב"ם, עבודת יוה"כ א ז).

— הִפע'2, יָצִיץ, וַיָּצֵץ, וַיָּצִיצוּ, — הֵצִיץ האילן צִיץ, הוציא הציץ, Bluten treiben; pousser des fleurs; to blossom sprout: והנה פרח מטה אהרן לבית לוי וַיָּצֵץ3 ציץ ויגמל שקדים (במד' יז כג). בבקר יָצִיץ (הצמח) וחלף4 לערב ימולל ויבש (תהל' צ ו). — ובהשאלה לאדם, היה בעצם כחו ואשרו: הבאים ישרש יעקב יָצִיץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה (ישע' כז ו). יהי פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו וְיָצִיצִוּ מעיר5 כעשב הארץ (תהל' עב יו). בפרח רשעים כמו עשב וַיָּצִיצוּ כל פעלי און (שם צב ח). אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יָצִיץ (שם קג יה). אויביו אלביש בשת ועליו יָצִיץ נזרו (שם קלב יח). — ואמר בן סירא: אד כפור כמלח ישכון ויציץ כתמר ציצים (ב"ס גני' מג יט). — ובתו"מ: מה סימנו של שקד זה, משעה שהוא מציץ6 עד שעה שהוא גומר כ"א יום (מד"ר איכ' פתיח', וזכור את בוראיך). — ובסהמ"א: בפרוח רשעים כמו עשב, בזמן שאתה רואה רשעים שרבו כמו עשב לכסות את פני הארץ והציצו כל פועלי צורת חמ' ולבנ' וכו' (פדר"א יט). ד"א טיט זהו טיטו של עולם הבא שהצדיקים מציצין הימנו כתות כתות כעשבי השדה (א"ב דר"ע ט, ביהמ"ד ילינק ג, 31). — ואמר המשורר: ראה עולם כמו אולם ותבל דמות בקעה אנחנו חצירה, בבקרנו הכי נציץ ונחליף ולערב הכי נשכון חרירה (עמנואל, מחב' ח, 62). — *ובמשמ' הצמיח, גרם לדבר שיציץ ויצמח: אדרינוס שחיק עצמות שאל את ר' יהושע בן חנינא א"ל מהיכן הקב"ה מציץ7 את האדם לעתיד לבא, אמר ליה מלוז של שדרה (מד"ר בראש' כח). — ואמר הפיטן: הציץ לבונה ופרי מגדים, כפרים עם נרדים (ר"י טוב עלם, אאמיר מסתתר, יוצ' שבת הגדול). — ואמר המשורר: להציץ נצנים שחורים ולבנים וציצים כשנים בראשי האמירים (דונש, לקוטי קדמונים, 30).

— הָפע', *הוּצַץ: ותוצץ8 הרעה על ידי אלעזר בן פועירה (קידוש' סו.). — ובסהמ"א: ואיך לא יסכון ויועיל עד להפליא מה שהוצץ ונתפרד משביב היושבי בשמים (ר"י מוסקטו, נפוצות יהודה יב). ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והוא הדבר המוצץ אשר בו יושלם הרמז אל שני הענינים (הוא, שם יג).