צְחִיחָה
ש"נ, — מקום צחיח: אלהים מושיב יחדים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שבנו צְחִיחָה1 (תהל' סח ז). — ובסהמ"א" גם ישכנו בצחיחה הלזו ארי, שחל, חזירי יער וכו' (ר"ש בלוך, שבילי עולם ב, מדבר זאהארא, יז.). — ואמר הפיטן: למענך קרוב לנשברים דכאי רוח נעזרים, למענך רם ונשא השכין צחיחה הסוררים (רסע"ג, למענך אדיר, הושענא, סדור רסע"ג, רמ).
1 כך בנסחה המסורה, ופרשו רב הקדמו' והחדשים במשמ' זו. אך המליצה קשה, וקצת החדשים הגיהו הגהות מתחלפות. — ואולי במשמ' צחיח صحيح בערב' בענין מעמד טוב, בטחון, שלום? (ושם יט) כתוב, בדמיון רב לזה: ואף סוררים לשכון יה אלהים. והואיל ובכל החלק הזה של ס' התהלים נכתב כמה פעמים אלהים במקום יהוה שבמקור, אפשר שאין יה יהוה אלא קריאה אחרת במקום צחיחה. וצ"ע. — ובמד"ר, במד' ג: ואין צחיחה אלא לשון צמא.]