ש"נ, — נרדף עם בְּאָשָׁה, ריח רע שעולה מפגר וכיו"ב,  Gestank; mauvaise, odeur; stench: ועלה באשו (של הארבה) ותעל צַחֲנָתוֹ1 (יוא' ב כ). ואמר המשורר: ותעל צחנת חלל באפו כריח קנמון בושם וקנה (ראב"ע, תרשיש א, 25). — *ובמשמ' לכלוך וטנופת1, ואמר בן סירא: יש רשש ואבד מהלך חסר כל ויותר אש עני ועין יי' צפתהו לטוב וינערHהו מעפר צחנה (ב"ס גני' יא יד-יה). — °ובהשאלה במשמ' טומאת החֵטְא: והרגו בהם עשר נפשות קדושות אשר קדשו את בוראם תחלה ביום שבת קודש ולא אבו להצחן בצחנתם (אלעזר בר נתן, קונט' גזר' תתנו, 4). — ואמר הפיטן: שמעו כי נזהמתי בצחנה, וסתת מני תחנה, ולא נתן לי רחמים וחנינה (ר"א קליר, איכה ישבה חבצלת, קינ' ת"ב). נשים כשרו כי בא עריץ, בקרקע הבית נעליו החריץ, שרים לפתו בבוא פריץ, בבית קדש הקדשים צחנתו השריץ (הוא, זכר אשר עשה, שם). ענה פדוייך ממשובה נצחת, צחנתם, נמלחת וחטאתם נסלחת (רסע"ג, אנה איומה, הושענה, סדור רסע"ג, רמו). טנף צחנתם מאנתי בם להשתתף (קלונימוס בר יהודה, אמרתי שעו, קינ' ת"ב). צחנתי התם נא, שור מראש אמנה, ציון קריה נאמנה, אקומה נא (משלם ברבי קלונימוס, אפיק רנן, יוצ' ב פסח).צנופה2 חטאתו גילה לצורו, צחנתו ושל מטהו יודה בדברו (הוא, אשוחח נפלאותיך, .Elbog., Stud, עמ' 130). — ומ"ר: פודם ומצילם הנשית חמול ושכחת חנות, צפית הבטת מעל ולעד זכרת צחנות (אליה בר שמעיה, יי' אלהי ישראל, סליח' ה עשי"ת). —  °ומי צַחֲנָה: ובכפר כרפנא עשו ביהודים שבו כל רצונם וציחנום במי צחנתם ויתעוללו בהם (אלעזר בר נתן, QGJD  II, עמ' 44).