* 1, ש"נ, — צלחת, קערה, ובפרט תבשיל דגים קטנים מֻגָּש בקערה: רבי יהודה מתיר (לשים בצל של תרומה) בצחנה שאינו אלא ליטול את הזוהמא (תרומ' י א). הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס (נדר' ו ד). מנהג שבעולם אדם אוכל צחנה שנים שלשה פעמים ונפשו נקיטה עליו ממנה ואתם כמה שנים עובדין אותה (ר' שמעון בן נזירה, פסיק' ר"כ פר' דברי ירמיהו, בובר, קיא.)2
1 [המפרשים חברו מלה זו בטעות גמורה עם א. צחן, א. צַחֲנָה, אבל למעשה יש כאן מלה אחרת משרש אחר. בעוד שא. צחן מקביל בערב' אל צנח', שׂנח, זנח' (עי' הערה שם), נגזרה מלה זו (השאולה בעקר מארמית) משרש שהוא צחנ صحن בערב' ושהוא בעבר' צלח וממנו צלחת, כי צחנתא בארמ', צחניתא בסור' במשמ' תבשיל של דגים קטנים, בערב' צחני, צחנאה صحنى, صحناة וכדו', דגים קטנים כבושים במלח, הם בעקר צלחת או קערה שהתבשיל בתוכה, במשמ' השרש צחנ صحن בערב'.]
2 [ובארמ' שבתו"מ: לית אורחא דבר נשא מימר לחבריה זבון לי טרי והוא זבין ליה צחנא, תמן קריין ליטריתא צחנה (ירוש' נדר' ו ז). האי צחנתא דבב נהרא שריא (אביי, סוכה יח.) ויואב יחיה את שאר העיר, אמר רב יהודה אפילו מוניני וצחנתא טעים פריס להו (סנה' מט.). רבה בר בר חנה איקלע לאקרא דאגמא, קריבו ליה צחנתא וכו' (ע"ז לט.). ההוא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא, נפק רב הונא בר חיננא וחזא ביה קִלפי ושרייה (שם מ.).]