ש"נ, מ"ר צַחְצָחוֹת, — א) מקום של חֹרב, של מעט מים, שאין בו מזון מספיק1, dürre Gegend; contrée aride; dry county: ונחך יי' תמיד והשביע בְּצַחְצָחוֹת נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזיבו מימיו (ישע' נח יא). — ובסהמ"א2: וישבע השר בחיי ראשו כי זה המעשה השביע בצחצחות נפשו (עמנו', מחב' כג, 180). יחי אבירנו ורוענו נכבדנו ושוענו רכבינו ופרשינו המשביע בצחצחות נפשנו המעלה עדי זהב על לבושנו (שם כה, 193). למען תגלנה עצמותי ואשביע בצחצחות נפשי (קובץ אגרות בוקשטורף, אגרת לו, 239). כי הכל מתוקן להם לפי חקם להשביעם בצחצחות כיושבי ביתה (ר"ע מן האדומים, מאור עינים א, כג.). וישעיהו ע"ה אשר דברותיו צחות והשביע בצחצחות3 נפשנו המשיל הקב"ה בנקמו מאדום לדורך בגת וכו' (עמנו' פרנשיס, מתק שפתים, 37). — ואמר הפיטן: סגלת שבת לשמור בענוג להשביע בצחצחות נפוחי נשמות (אזהרות רי"צ בר ראובן, יב.). — ואמר המליץ: דבריך אמנון נעמו מאד וישביעו בצחצחות נפשי (מפו, אהבת ציון י, 80). — ב) °צַחְצָחוֹת במשמ' פרדות זהר וזיו נאצלות, בספרי הקבלה: לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית שהם סוד הצחצחות העליונות הנעלמות בשורש השרשים וכו' (ר' אליהו די וידאש, ראשית חכמה, שער הקדושה ז, קכח.). והיו אלה הצחצחות עומדות ברומו של עולם הגבה למעלה יותר מן הטבע הרבה מאד עד אין חקר (רמ"ע מפאנו, אמר' טהור', אם כל חי ג ג). השער האחד עשר הצחצחות (הוא, פלח הרמון, שער יא, לז.). ולהבין ענין מציאות הצחצחות הנז' צריך לדעת איך ממ"ה הוא יודע כל הנמצאות וכו' (הוא, עסיס רמונים יא ד, לט.). אחרי שנתבאר שהצחצחות יהיו למעלה מב"ע תהי' לנו להסתפק במה שאמרו בתקונים וכו' (שם שם ז, לט:). כי כאשר עלה רצון לפניו להאצילם הנה נצטיירו מציאיותם הצחצחות הדקות הנעלמות וממציאות הדק ההוא נשתלשלו המדרגות (ר' ישעיה הורוויץ, של"ה, בית ה', אמשט', ד:). לפי שלא נודעו הצחצחות שבראשו כמה הם ומה הם (עמנואל חי ריקי, משנת חסידים, מס' עסיק' א). — ג) °במשמ' צַחוּת הלשון: ואם (ילדה אשה) זכר הוא משיבך בצחצחות בן ילדה, לשון יפה ובמיטב הגיון ועיניו כלפי מעלה (א"ב של בן סירא, אות ח, אוצר מדרשים לאייזנשטיין, 44). — ואמר הפיטן: ארחי ורבעי זריתני צרפתני בל תמצא, ה' חקרתני אח ואחות וצחצחות בלעג לשון אין בינה (יצחק, יחביאנו, סליח' יום ה'). — ד) °אולי כמו צַחְצוֹחַ, טפת מים, ואמר הפיטן: עלימו תטף מלתם כמלקוש צחצחות (לפרח הנעים, גנזי שכטר ג, 298).
1 [כך, כלשון צְחִיחָה, יבש וצמאון, הבינו את המלה הפרשנים העברים וגם רב התרגומים הקדומים, אלא שהיו שחשבו על הארץ (ארץ צחיחה), על הזמן (ת"י: שני בצורתא), על צמאון הנפש לדבר (השבעים ἐπιϑυμεῖ ἡ ψυχή σου, כאשר תתאוה נפשך) וכדו'. אבל הוולג': spelndoribus, כלו' צַח-צָחוֹת, אורות צחים, זהרים, וגם במשמ' קרובה לזו דוקה באה המלה בסהמ"א, ושם אף במשמ' צַחְצוֹחֵי מים.]
2 [לפי ההבנה השונה בפסוק שבישע'.]
3 [קרוב למשמ' ג), עי' לקמן.]