פ"ע, צָחֲקָה, צָחַקְתִּי, צָחָקְתְּ, יִצֲחַק, יִצְחָק, תִּצְחַק, — צָחַק הָאָדָם, יצא מגרונו קול צְחֹק, lachen; rure; to laugh: ויפל אברהם על פניו וַיִּצְחָק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד (בראש' יז יז). ותִּצְחַק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן ויאמר יי' אל אברהם למה זה צָחֲקָה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי וכו' ותכחש שרה לאמר לא צָחַקְתִּי כי יראה ויאמר לא כי צָחָקְתְּ (שם יח יב-יה). ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השמע יִצֲחַק לי (שם כא ו). — ובתו"מ: למה את מסתכל בי צרך לך צחק לך הפליג עליך1 (ירוש' ערוב' ה א). באותה שעה התחיל עשו צווח ואמר בא וראה מה עשה לי התם הזה וכו' לא די שצחק לי עד שמכרתי לו את בכורתו והנה עתה לקח ברכתי (מד"ר דבר' א). — *צָחַק בפלוני, כמו לפלוני, לעג לו: אפשר שיש לזה שמן במאה רבוא, דומה שצחקו בו יהודים (ספרי דבר' שנה). בני מדוע צחקת בי, לא כך אמרתי לך שבזה הדרך אכנס לעיר שהיא קצרה וארוכה (ר' יהושע, דא"ר ו). — *וכמו פִע', צִחֵק, שִׂחֵק: על כל רב ביתו לעשות לגדולי מלכות שיהא כל אחד ואחד רשאי לצחוק עם בניו ועם בני ביתו (מד"ר אסתר, והשתיה כדת). — ובסהמ"א: ביושב אצל אביו לאכול צריך להושיב השלחן שיהא צד שבו קבוע הטבעת מבחוץ פן יצחוק התינוק בטבעת וינענע השולחן (רשב"ם, ב"ב קנז:, ד"ה היכא דאיכא). כי לא טוב לצחוק באמנה בלי מעות על הדף בשום אופן (רי"א מודינה, אלדד ומידד, סור מרע, פרק ד). —  ואמר המשורר: ויצחק אשר תצחק האדמה בלכתו בה ותעז ותתגאה בעזי בגאותי (רשב"ג, ידידי שעו ברודי, 28). אם הזמן יצחק לך אל תהי מאמין בו (רמב"ע, תרשיש ח, 75). יעלת חן ממעונה רחקה, אהבה כעס ולמה צחקה, צחקה על בת אדום ובנות ערב המבקשות לחשק דוד חשקה (ר"י הלוי, יעלת חן, שעה"ש 107). 

— פִע', מְצַחֵק, צַחֵק, צַחֶק, יְצַחֵק, — צִחֵק הילד וכדו', עסק במעשה של מִשְׂחָק, spielen; jouer; to play: ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מְצַחֵק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה (בראש' כא ט-י). — ואדם בא בשנים: וישב העם לאכל ושתו ויקמו לְצַחֵק (שמות לב ו). — וְצִחֵק את פלוני, צִחֵק יחד עמו: והנה יצחק מְצַחֵק את רבקה אשתו (בראש' כו ח). — ולפני פלוני, שפלוני יראה: ויקראו לשמשון מבית האסירים וַיְצַחֵק2 לפניהם (שפט' יו כה). — צִחֵק בפלוני, הֵתֶל בו, עשה בו מעשים לשם שעשועים או לעג: ראו הביא לנו איש עברי לְצַחֶק בנו בא אלי לשכב עמי (בראש' לט יד). בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לְצַחֶק בי (שם שם יז). — היה כִמְצַחֵק בעיני פלוני, חשב פלוני כי הלה אינו מתכַּוֵּן אלא כדי לצחק בו: ויצא לוט וידבר אל חתניו לקחי בנתיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית יי' את העיר ויהי כִמְצַחֵק בעיני חתניו (שם יט יד). — ובתו"מ: הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה, כותבת שטר פסים לאחרים דברי רשב"ג וחכ"א רצה מצחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה (כתוב' עט.). א"ל ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקינו בשדה והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק (משום ר' לוי, מד"ר בראש' נג). — וכמו קל: כשנולד יצחק היו אומ' נולד בן לאברהם שנוטל שני חלקים, והיה ישמעאל מצחק ואומר אני בכור ונוטל שני חלקים (ר"ש בן יוחי, תוספת' סוטה ו ו). התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק אמר להם ר' עקיבא אתם למה בכיתם, אמרו לו ואתה למה אתה מצחק (ספרי דבר' מג). עקיבה לעולם אתה מתמיה שאתה מצחק ואנו בוכים (שם שם). לכך אני מצחק , ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה (ר"ע, מכות כד:). — ואמר המשורר: והמות מצחק לנגדנו בפה רחב וארך (ר"ש הנגיד, יהוסף, ברודי, 62), וזמן מצחק בם, הכי פתאום הפך חבורתי לגרושין (ר"י חריזי, תחכ' ו, 73). לקוט ששון לחי עפרה צבי חן ושור שמש בפניה מצחק (עמנו', מחב' ז, 56). — ואמר המליץ: חזות אפים ומלבוש יוכיחו מה מעשיו צחקו ומהלכו יעידו מה ענינו (ב"ז, ב"ס יט לב). — °וגרם שפלוני יִצְחָק, ואמר המשורר: ושועו יעליץ לב המאונח ונדבתו תצחק עין מבכה (לשוכן עד, גנזי שכטר ג, 317).

— הִפע', °הִצְחִיק, עורר צחוק, ובינ' מַצְחִיק. מעורר צחוק, מְגֻחָךְ, lächerlich; ridicule; ridiculous, נהוג בדבור ובספרות העברית החדשה.

— הִתפ', °הִצְטַחֵק, — פרץ בצחוק, נהוג בדבור ובספרות העברית החדשה.