1 [הוראתו הראשונה של שרש זה, שאפשר לעמד עליה, אינה לשון חלוקה או חריצה, אלא לשון נְטִיָּה או הַטָּיָה לצדדים, מכאן פֶּלֶג המים, בעקר כמו באשור', תעלת המים שהִטּוּ אותה לצדדים מן הנהר, וזה לשון הכתובים: פלגי מים לב מלך ביד יי' על כל אשר יחפץ יַטֶּנוּ (משלי כא א), מי פִּלַּג לשטף תעלה (איוב לח כה), ואף כנחלים נִטָּיוּ (במד' כד ו), ובלעז derivare במשמ' גזר ונטה מן rivas נחל, וצדק ר"י קמחי (ספר הגלוי, ערך פלג): והפלגים הם התעלות שהגנן מפלג להשקות הגן. ואין כי בימיו נפלגה הארץ (בראש' י כה) לשון חלוקה אלא לשון בריחה לצדדים והתפזרות. כמו כן הִפְלִיג פלוני אדם, או הפליג דעתו פרושו: הטה אותו, את דעתו לצדדים, הסיחו מן הענין, ואין אף הִבְלִיג שבמקרא אלא הפליג דעתו, וכן  נמצא במד"ר דבר' ט: דעתו מובלגת (ועי' טורטשינר, ס' איוב, 131, ואך מהוראה זו נולדה המשמ' של צד אחד, חלק אחד, מחצה. ואותו מעבר יש לראות בשרש א. חלק, שפרושו באשו' ברח,  שמט (לצדדים), ובעבר' עקר משמעותו לשון חלוקה, וכן למשל בצרפת' partir  שעקרו לשון חלוקה ופרושו הלך לו, וכן חָלַק לִבָּם (הוש' י ב), ת"י: אתפלג לבהון מן אוריתא, והרבה כאלה. ועי' פֶּלֶג, הערה.]