ש"ז, צָחַר, — עצם גון הצָחֹר, לֹבֶן: דמשק סחרתך ברב מעשיך מרב כל הון ביין חלבון וצמר צָחַר1 (יחזק' כז יח).— ובסהמ"א: ותארתי את הצמר בכנויו ואמרתי במקור נכפלה המלה 'ואמרתי' והצחר תלבש (רסע"ג, ספר הגלוי, התרגום העברי, קפח). וחטאי נעורים היו כתולע אדומים והפכו כצמר צחר והלבינו הכתמים (רש"ט פלקירא, המבקש, ט.). ואמר הפיטן: יום יבקע צדק כשחר, יום יבדיל בין תולע לצחר (ר"י הלוי, אלהי מעשיו, דיואן ג, 236). מאיר השחר, כִתֵּר לצחר, ברכתי בחר, ברכו (מאיר ברבי משה, אור עט, קונט' הפיוטים ד, 3). גם את תהי כראי וצחר צמר, תטהרי נדה בשק חוגרת (כנף רננים, לג:). — ואמר המשורר: וחטאי הלבן כמו צמר צחר, ותאיר את אורי כמו אור השחר (ראב"ע, באויבי, כהנא א, 31). כי נראה בעפעפי שחר, אז נדע מה ילד יום, יום ענן או יום צחר, רוח צח או תלאובת חם (יל"ג, הילדות והשחרות, כל שיריו ה, 71).