*, פ"י — תלה על עץ התליה כדי להמית hängen, krazigen; pendre, crucuefier; to hang, crucify : אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו (יבמ' טז נ ) . איזהו דם תבוסה, צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם , טמא (אהל' ג ה) . היה צלוב או מגוייד ורמז ואמ' כתובו גט לאשתי כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה (תוספת' גיט' ז א)  . לשני אחים תאומים דומין זה לזה, אחד מלך על כל העולם כלו ואחד יצא לליסטייא, לאחר זמן נתפס זה שיצא לליסטיא היו צולבין אותו על הצלוב והיה כל עובר ושב או' דומה שהמלך צלוב (ר' מאיר, שם סנה' ט ז) .  לליסטים שהיה עומד ומנאץ אחר פלטרין של מלך ואומר אם אמצא בן המלך אני תופסו והורגו וצולבו וממיתו מיתה חמורה (מכיל' בשלח, מסכת' דשירתא ז). ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם, הושב דיינים והיו צולבים את חטאים כנגד השמש (ספרי במד' קלא). כי לא כצורינו צורם, לא כתוקף שאתה נותן לנו אתה נותן להם, כשאתה נותן להם את התוקף הם מתנהגים עמנו במדת אכזריות, הורגים ממנו ושורפים ממנו וצולבים ממנו (שם דבר' שכג).  מי שהיה בעלה צלוב עמה בעיר, אשתו צלובה עמו בעיר, אביו ואמו צלובין עמו בעיר לא ישרה באותה העיר (שמח' ב יג). מרדכי אתמול היה מתוקן לצליבה ועכשיו הוא צולב את צולביו (מד"ר בראש' ל). הנצלבין צולבין את צולביהן. הנהרגין הורגין את הורגיהן (רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, שם שמות כ) . לקיש לסטים בכיר לצלובים (שם קהל' סדרא ב, ומוצא אני).  שני בני אדם באים לפניך בדין איש יהודי ואיש צר ואויב, יכול אתה לצאת ידי שניהם, אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה (שם אסתר ב, והשתיה כדת) . כמה הרוגין הוא עתיד להרוג מכם, כמה צלובין הוא עתיד לצלב מכם (דבר' רבה, ליברמן 20).  במקום שקיפח הליסטים שם צולבין אותו1, מן ירושלים קפחו ושבו לפיכך צלבו בירושלים (ר' שמואל בר נחמני,  פסיק' ר"כ, פסקא אחריתא דסוכות, בובר, קפז.)  . —  ובסהמ"א: הנה היהודים אשר הרגוהו וצלבוהו ננקמה מהם תחלה (ר' אליעזר בר נתן, קונט' גזר' תתנו, 3). ואתם מעידים על ישו שהוכה על פניו והכרזוהו בכל המדינה כי ביום ששי היה החבל בצוארו עד חצי היום קודם שנצלב על העץ כדבריהם וגם העמיסוהו קורה לצולבו עליה (נסתור הכומר, 10). —  ואמר הפיטן: פור על מפילו שב להתימהו, צלוב מגר צולבו על כי דמהו (רסע"ג, אז בגורי, סליח' תעני' אסתר, סדור רסע"ג, שלו). לוחם וניניו הותלו  צלובים2 כבחרוזת דגים חורזו תחובים (משלם, במתי מספר, סליח' לתעני' אסתר). — °הַצָּלוּב כנוי לישו: טענו ובדו מלבם וכו' להעמיד חוק הצלוב, הוי ההופכים משפט ללענה שלא כמשפטיך (יהודה הדסי, קטעי אשכל הכפר, JQR III,  עמ' 432ׂ. ואלעזר הנהרג בימי אנטיוכוס הרשע היה אחד מהם (משבעים הזקנים) וזה היה מעשה לפני תולדת הצלוב שלש מאות וארבעים ואחת שנה (סדר עולם, ניבויאר א, 174).

— נִפע', *נִצְלַב, — שצָלבו אותו: ניצלב אין מעידין עליו, נתגייר מעידין עליו (תוספת' יבמ' יד ב). לאחר שיצא לצלב, אביו בוכה עליו, אמו בוכה עליו ומתחבטת עליו וכו' (ספר' דברי שח). ולא תאמין בחייך, זה שהוא יוצא להצלב (מד"ר אסתר, פתיח'). אימתי שככה חמתו, כשנצלב המן ( שם שם ג, ויקצוף המלך). מה כתוב למעלה מן הענין ויתלו שניהם על עץ. אף סופו של אותו האיש ליצלב (שם שם אחר הדברים האלה). — ובסהמ"א: רשע, גורלך שלך הוא להצלב על העץ (מדרש פנים אחרים על אסתר, בובר, נוסח א, הפיל פור). א"כ אי אפשר להם לפרש זה הפסוק על ישו הנוצרי לפי שהם עצמם אומרים שנתלה ונצלב מ"ב שנה קודם החורבן (יצחק בן אברהם הקראי, חזוק אמונה א מב). אמור אם המשיח נצלב וכל קרוביו נהרגו (נסתור הכומר א). ואתם מעידים על ישו שהוכה על פניו והכרזוהו בכל המדינה כי ביום ששי היה החבל בצוארו עד חצי היום קודם שנצלב על העץ כדבריהם (שם, 10). ואמר הפיטן: חרפתם שומעים עלובים ולא עולבים, זר לא נשלבים ועליך נצלבים (שלמה הבבלי, תערוג אליך, סלח' יום ג עשי"ת). — ונִצְלָב. כנוי לישו, יאמר הפיטן: ומה לכם להעלב, על עסקי עון נצלב, נשכחתם כמת מלב (ר' שמעון  בן יצחק, אל אל, יוצ' שבת ב אחה"ס) . הלכו במועצות ויחגרו איש חרבו על אודות הנצלב (סליחה למאיר בן אליאב  REJ 1881 Avr.-Juin, עמ' 222) .

— הָפע', °הֻצְלַב, בינ' מֻצְלָב, עי' קל הערה.