ש"נ, —  שה"פ מן צָלַב, פעֻלת הַצּוֹלֵב, תְּלִיָּה: מי שהראנו במפלתן של בגתן ותרש וצליבתן הוא יראה לנו במפלתו של המן (מד"ר אסתר ז, אחר הדברים האלה). בתו של המן נשקפת מן החלון לראות בצליבה (שם שם, ויקח המן). —  ובסהמ"א: וממנו תליית צליבא כמו את גויתו תקעו בחומת בית שן (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, תקע). טענה לנוצרים שהם אומרים שהיהודים עשו לישו הנוצרי שפטים כגון ענוים וצליבה (ר' יצחק בר' אברהם הקראי, חזוק אמונה, מפתחות). לפיכך הם חולקים גם בזמן צליבת ישו הנוצרי (שם א מב). וזה היה מעשה לפני תולדת הצלוב שלש מאות וארבעים ואחת שנה, ולאחר הצליבה מאה ועשרים וארבע שנים בימי אדריינוס עמד עקילס והוא אונקלוס ותרגם מעברי לארמי וכו' (סדר עולם (ממאה השמינ')  סדר חכמ' וקור' העתים, ניבויאר כרך א, 174). ואין כאן שתי וערב אלא צליבה (גלגן בל"א)  (ספר נצחון ישן, בקבץ 35Wagenseil). —  ובחכמת הנתוח: וכשתשוב ההקעה הנה הטוב שבקשירותיה שתקשור הכדור על השבר קשירה בסעיפים רחבים ימנעו הסרת מה שחזר וראוי שיעבור הצעיף עצמו או סעיף אחר עליו בצליבה אל השכם האחר והנה יפול הצלבתו אל השכם העלול (קאנון ד ה א יא).