צְלוֹת
* 1, ש"נ, — תפלה: נמתי לו (לתלמיד חכם) היאך עלית מן הים, אמר לי רבי בצלותך טרדני הגל לחבירו וחברו לחבירו עד שהגיעוני ליבשה (מד"ר קהל', שלח לחמך). — ואמר המשורר: והטה לב גברתך אל צלותי (יוסף בן שמואל צרפתי, צבים, שירמן, איטליה, רכט).
1 [עפ"י הארמ'.]