ש"ז, —  קול צלצול1: והוא שתחשוב באבן מושלכת מרחוק עשתה צליל והכתה אדם אחד השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה והשיג בחוש שמעו צליל אבן וכו' (ר"י א"ת, חו"ה, היחוד י). ושעשב שתארו כך כשיקח אדם מעליו וישימהו בבית הצואר שלו יעלם מבני אדם וכו' וכשיקטירו ממנו תחת השמים ישמעו בני אדם באויר הסמוך לנו צליל וקולות נוראות (ר"ש א"ת, מו"נ ג כט). בהתחדש (הקול) בגוף חלול בהפוך הברה וצליל בהיר בהרים (בתי הנפש והלחשים ד, כ"י פריז). ואשר ישתמשו ממנו בעלי זאת המלאכה (הנגינה) ברב מן הסוגים החזקים הוא אשר יובדלו שני המרחקים (בין הנעימות) ממרחקיו השלשה על יחס המוסיף שמינית ושמינית הכל והוא האמצעי מהמינים השלשה אשר זכרנום כי הם מצאוהו מהיותר חזק מהם הסכמה והיותר ערב מהם אל השמע ויקראוהו הקדמונים החזק בעל שתי ההברות ובעל שני הצלילים (ספר בחכמת המוסיק' ב, כ"י פריז). —  וצליל יין, קול יין משקשק בכד2, ואמר המשורר: רופא אליל, אשמע חליל רן על צליל יין בפי כדי (ר"י הלוי לרמב"ע). —  וצליל האזנים: צליל האזנים הוא קול לא יסור האדם לשמוע אותו מבחוץ (נתן פלקירא, צרי הגוף ג ב, חליי האזן).