*, ש"נ, — שה"פ מן א. צָלָה, פעֻלת הצולה בשר וכדו': אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו, אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת (פסח' ו א). בבוא השמש לצלייתו, בערב לאכילתו (רבי שמעון בן יוחאי, מכי', מסכתא דפסחא ה). — ובמדת הזמן, כדי צלית דג קטן: שש תקיעות תוקעין ערב וכו' ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת (ת"ר, שבת לה:). — ובסהמ"א: למדנו וכו' שהצליה תקרא בשול ולזה אמרה התורה ובשל מבושל במים לפי שבאש גם כן יקרא בשו' ר"ל הצליה (רלב"ג, דהי"ב לה, אוצה"ס ב).