ש"ז, צָמֶר, כנ' צַמְרִי, — השערות הרכות המכסות גופות קצת בעלי חיים, בפרט הצאן, יִטְוֵהוּ האדם ויעשה ממנו בגדים, ויש לו סגֻלה לחמם, ולעמתו פשתן, צמח, ואינו מחמם, Wolle; laine; wool: והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צֶמֶר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתים וְלַצָּמֶר (ויקר' יג מז-מח). ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בַּצֶּמֶר או בפשתים (שם שם נב). לא תלבש שעטנז צֶמֶר ופשתים יחדו (דבר' כב יא). הנה אנכי מציג את גזת הַצֶּמֶר בגרן (שפט' ו לז). דמשק סחרתך ברב מעשיך מרב כל הון ביין חלבון וְצֶמֶר צחר (יחזק' כז יח). את החלב (של הכבשים) תאכלו ואת הַצֶּמֶר תלבשו (שם לד ב). דרשה צֶמֶר ופשתים ותעש בחפץ כפיה (משלי לא יג). — אילים צֶמֶר, שיש עליהם הרבה צֶמֶר: והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צֶמֶר (מ"ב ג ד). — ומפני שרֹב הַצֶּמֶר הוא לבן, ישמש שם זה בתור דמיון של לֹבֶן: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כַּצֶּמֶר יהיו (ישע' א יח). הנתן שלג כַּצֶּמֶר1 כפור כאפר יפזר (תהל' קמז יו). — ובהרחבה, בגד צמר: כי כבגד יאכלם עש וְכַצֶּמֶר יאכלם סס (ישע' נא ח). בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צֶמֶר בשרתם (יחזק' מד יז). אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צַמְרִי ופשתי שמני ושקויי (הוש' ב ז). — ובתו"מ: אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים, צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור (כלא' ט א). פיף של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו וכו' (שם שם ט). האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד (ערלה ג ג). אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר  ליורה אלא כדי שיקלוט העין (בית שמאי, שבת א ו). טומנין וכו' בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן (שם ד ב). לא תצא אשה לא בחוטי צמר  ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה וכו' (שם ו א). אמר קונם צמר  עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר (נדר' ז ג). הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאו2 בגדים משלם כשעת הגזלה (ב"ק ט א). הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו (שם שם ד). אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים וכו' אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון (שם י ט). הצמר המדולדל את שהוא נראה עם הגזה מותר ואת שאינו נראה עם הגזה אסור (בכורו' ג ד). לוקחים ממנו (מן החשוד על הבכורות) עורות של נקבה ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי (ר' אליעזר, שם ד ז). מסרק של פשתן וכו' ושל צמר שניטלו שיניו אחת מבינתיים טהור (כלים יג ח). שלש כסתות של צמר שש של פשתן וכו' חבור לטומאה ולהזיה (שם כט ב). מראות נגעים וכו' והשאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים השאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה (נגע' א א). אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות (מקוא' ט א). פשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצינעה (רשב"ג, מו"ק יא:). — וכנ' *צִמְרוֹ, צימרו, צימרה: המשתחוה לבהמה, צימרה3 מהו לתכלת (רב פפא, ע"ז מז.). — *וגם של חיה ועוף: שצימרו (של עוף) אין חייבין עליו משום כלאים (אביי, כרית' כא:). ועי' לקמן. — *צִיפֵי צֶמֶר, עי' צִיף. — *צֶמֶר גֶּפֶן, צֶמֶר כַַּלָּךְ וכדו': אף צמר גפן אסור ואינו מקדש (ר' מאיר, כלא' ז ב). המוציא מצמר גפן ומצמר כלך, מצמר גמלים ומצמר ארנביים ומצמר חיה שבים ושאר כל הנטוין כולן מלא כל הסיט כפול הרי זה חייב (תוספת' שבת ט ג). ועי' גֶּפֶן, כַַּלָּךְ. — ובסהמ"א: משחא דקזא וכו' שמן של גרעיני צמר גפנים (שו"ת הגאונים מן הגני', גינצבורג, 321). כמו צמר של גפנים הנקר' בלשון ערב' קוטון וכו' (רב שרירא גאון, נספח י לאגרת רש"ג, הוצ' ד"ר לוין, VI). נהגו כאן שבגדי פשתן ובגדי צמר גפנים אין הנשים לובשות צבועים (הוא, בית תלמ' ג, 64). הנוגע בצמר שעל האימה ובאשוויה טהור וכו', פי' צמר העץ שכורכין עליו צמר גפן (ערוך ערך אשויא). מלמלה, בגד של צמר דק (שם ערך מל). פי' עירין, צמר שנותנין בראש הקנה שמוליכין בו את הערב שלא יצא הערב מן הקנה אלא על יד על יד (שם ערך נר). אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עצך ולך, אין שומעין לו (רמב"ם, שכירות י ה). וזכרו כי אחד החכמים כשהיה יוצא לשוק היה סותם אזניו בצמר גפן לבל ישמע תעתועי בני אדם ורכילותם וילמד מהם (רש"ט פלקירא, אגרת המוסר, קובץ על יד יא, סד). וצמר גפן הנקרא קוטון מותר לפתילה (אבן ירחי, המנהיג, הל' שבת, קג:). קנש, ריח שריפת צמר באש או כל דבר שיתקנש בשריפתה (ר' שלמה בר' שמואל, ספר המליצה, בכר, 35). וטלית שהשתי פשתן והערב צמר גפן (מאיזה מין נוהגין לעשות הציצית) (רי"ב לנדא, האגור, הל' ציצית, ג:). — °צֶמֶר הים: דימה האיש הזכרן וכו' לספוג והוא צמר הים שבולעת הכל (ר"ש א"ת, פי' הרמב"ם לאבות ה טו). כלים הנעשים מאבנים וכו' הבגד הנעשה מצמר הים וצמר העוף כלם מקבלים טמאה (ר"א הקראי, גן עדן, מטאה וטהרה י, קג:).