*, קל אינו נהוג בתו"מ, ועי' בינ' פעו' לקמן.

— פִע', *צִעֵר, ציער, — א) צִעֵר את פלוני, גרם לו צַעַר: כוואו על ציפרנו ועל כף רגלו ולא רשם בו טענו אבנים וציערו, הטיל שלג על ראשו וצננו הרי זה נותן לו דמי צערו (מכי', מסכ' דנזיקין ח). כל כך היה בידך ואתה מצעריני (רבי, ע"ז מ:). וזו (הגר) מאחר שציערנו אותה אנו משתעבדים בה, לא איכפת לי לא בטובתה ולא ברעתה (מד"ר בראש' מה). אמר לו (יצחק לאברהם) אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך (שם שם נו). משל למלך שאמר לבנו יעשה עם פלוני ולא יצערנו, הלך ועשה, אף על פי שעשה עמו חנם לא הניח שלא היה מצערו, כשנתרצה לבנו גזר על מצעריו להרגן (שם שמות ל). כלום ציערו אותך כציערוהו אחיו של יוסף (פסיק' רב', נחמו נחמו, קמב.). — וצִעֵר לפלוני, כמו את פלוני: אתה הוא שציערת לאבא (ר"ש ברבי לר' חייא, סנה' יא.). —  וצִעֵר את נפשו, את עצמו: וכי על איזו נפש חטא בה שצריך כפרה, על שציער נפשו1 מן היין, והלא דברים ק"ו ומה אם המצער נפשו1 מן היין צריך כפרה ק"ו למצער נפשו2 על כל דבר (ספרי במד' ל). וכל המצער עצמו3 עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור (תענ' יא.). אמר לו ענר (לאברהם) כבר בן ק' שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך (מד"ר בראש' מב). מפני שנזיר חוטא היה על שציער עצמו מן היין וכו' (ר' מונא, שם במד' י). — ובסהמ"א: מה אם כשאדם מיקל ממשאו הרי הוא מקבל ברכה, קל וחומר המצער עצמו על כל המצוות (מדה"ג דבר' יד כח, הסגלה, 156). א"ל (אנשי שכם לחמור ושכם) א"כ הוא לא יהיו שלמים עמנו שלא נמול עצמנו ולא נצער עצמנו על דבר שאין אנו יודעים מתי יהי (בראש' רבתי, אלבק, 169). — ואמר הפיטן: צערו כעקרבי עקצים וצֹערו כנמלי שקצים, להטו כעצי קצצים, דעכו כאש קוצים (שלמה הבבלי, אין צור, זולת שבת א חנכה). ועויתי והעויתי ופשעתי ופגמתי וצררתי וצערתי וקללתי וקלקלתי (ראב"ע, לך אלי, כהנא א, 205). — ב) ובמשמ' פ"ע, כמו התפ'4: יש בן אדם שמצער אם יתן אם לא יתן (ספרי דבר' קטז). יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה שציער עצמו עם הצבור (תענ' יא.). פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצער5 על תלמיד חכם שבה (ר"ג, יבמ' קכא.). — ובסהמ"א: לארץ, על הארץ, לצער בצערו (רש"י, איוב ב יג). היתה טורפת ומחבטת עצמה וממרטת כנפיה והומה ומצערת (הוא, סנה' צה., ד"ה אטריף קמיה). עד היכן כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם וכו' (רמב"ם, ממרים ו ז).

— הִתפ', *הִצְטַעֵר, נצטער, — היה לו צַעַר וְטֹרַח: כואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול ולהיות מצטער כך (ב"ק ח א). נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודין שיחלוקו, אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן, אמר לו בן עזאי על החלוקין אנו מצטערים אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין (ב"ב ט ט). בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת כביכול קלני מראשי קלני מזרועי, אם כן המקום מצטער6 על דמם של רשעים שנשפך קל וחומר על דמם של צדיקים (ר' מאיר, סנה' ו ה). התחיל הבן מצטער מפני החמה פרש עליו אביו בגדו (מכי', בשלח ד). באותה שעה נטל (משה) אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים וכו' א"ל (אהרן) על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו (שם יתרו א). תענו את נפשותיכם, יכל ישב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער וכו' (ספרא ויס, אחרי פרק ז). הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה (ספר' דבר' שנד). הלכו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות, והיה ר' עקיבא יושב ומצטער ואמר, לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני (ירוש' ברכ' ד א). דמה בן נתינה ראש פטרבולי היה, פעם אחת היתה אמו מסטרתו בפני כל בולי שלו ונפל קורדקון שלה מידה, והושיט לה שלא תצטער7 (ר' אליעזר, ירוש' פאה  א א). על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום (אבא בנימין, ברכ' ה:). כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו (ר' עקיבא בשעת מותו, ברכ' סא:). כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו (צדוקי אחד, יומא יט:). מצטער פטור מן הסוכה (רבא, סוכה כו.). אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק (יוסף)  יכשל בו (מגי' טז.). והיה רבן גמליאל בודקו וכו' אמר לו (ר' חנינא) רבי אל תצטער לבודקני, אם קטן אני אהיה בשביל אבא, אם גדול אני אהיה בשביל עצמי (נזי' כט:). רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה (ר' חמא בר' חנינא, זבח' נג:). ואותן שבעת ימים היו ישראל אוכלין ושותין ושמחים ומדליקים נרות ובסוף חזרו ונצטערו על הדבר (ר' לוי, מד"ר בראש' לה). כזה שהוא נדון לפני הדיין צועק ומצטער ואומר יה יה די (שם שם צב). זה חנה שהרבה היתה מצטערת שנא' והיא מרת נפש (שם שמות יט). ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, אמר לו למה אתה מצטער (שם שם כא). כמה נצטער אותו צדיק, כמה עבדים וכמה שפחות יש לו והן מפסילין באוכלין ומשקין שלו (שם ויקר' כח). לאשה שישבה על המשבר לילד והיתה מצטערת לילד (ר"ל, שם דבר' ב). רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך (שם שם יא). שכל מי שמקבל פני חברים כאלו מקבל פני שכינה ואתם אחינו רבותינו גדולי התורה, מי שנצטער בכם עשרה מיל או עשרים או שלשים או ארבעים כדי לשמוע דברי תורה על אחת כמה וכמה (ר' יהודה, שם שה"ש, סמכוני). אחר שנפטר ר' אליעזר מן הבימה היה מצטער על שנתפש על דברי מינות (שם קהל', כל הדברים יגעים). חזר המלך לומר לא אלא יהיו אלו (הפקחים) מסובין ואוכלין ושותין, ואלו (הטפשים) יהיו עומדים על רגליהם לוקין ורואין ומצטערים (ר' יהודה הנשיא, שם שם, בכל עת). מי שמסיע עצמו מתלמודו לסוף הוא מצטער (שם שם, מסיע אבנים). אמר הקב"ה אינו דרך משה שנצטער במשכן יהא עומד מבחוץ ואני עומד מבפנים (תנחו' בובר, ויקר' א). בשעה שנצטער (דוד) על בית המקדש וכו' כיון שראה אותו הקב"ה שעומד ומצטער על בית המקדש מיד שלח אצלו גד הנביא (פסיק' רב', כי פקד ה' את חנה, קעט:). השכיר עמל ומצטער על היום לשכרו ואת מוציאו ריקן (מדר' תנאים דבר' כד טו, הופמן, 159). — ובסהמ"א: אשרי אדם שמצטער עם הצבור (מדה"ג שמות יז יב, הופמן, 183). מעשה באדם אחד שהיה לו בן ונצטער בו עם רבו עד שלימדו ספר בראשית בלבד וכו', מי שהוא מצטער על בנו ומלמדו מקרא ומשנה הלכות ואגדות וכו' (שם דבר' ז יב, הסגלה 81). ונתתי עשב בשדך לבהמתך, שלא תהא מצטער למדבריות (שם שם יא טו, שם, 111). בקש להוציא רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו מהלך לאחריו ארבע אמות וממתי עד שתכלה הרוח (רמב"ם, תפלה ד יב).

— קל, °צָעַר, בינ' צוֹעֵר, פ"ע, כמו התפ': כי עזה כמות אהבה ובהפרד ממנה בעלה היא עניה צוערה8 חיי צער תחיה (פלא יועץ א, ה). — ובינ' פעו', צָעוּר, מי שנתון בצַעַר, שמְצַעֲרִים אותו: כשאדם צעור מאד ואף על פי כן עוסק בצרכי שמים (ס' חסידים תתרלט). אם רואה שאשתו מריבה ואינו יכול למחות בידה וכו' מוטב שישתוק ולא יכריע את אשתו לפני העולם לכף זכות, אלא שלא בפני אשתו יאמר אני צעור שאשתי עושה כך (שם תתשנד). ראובן ידע ששמעון היה גנב והיה צעור (שם תתתרכ). כי עון ועונש למי שמצער את הטרחנים מפני שבלא זה תדיר צעורים (שם תתתרצז). ראה אחד שכבר היו לו בנים ומתה אשתו ונעשה שלקח אשה אחרת והיה צעור , אמר לו למה אתה צעור וכו' (שם תתתתרפא). ובהיות האדם צעור דואג וחרד ביום מות קרובו אין דעתו וכוונתו מיושבת כלל ועל כן אין ראוי לאכול קדשי שמים (חנוך, מצוה תרח). היו להם חטין הרבה ולא הלכו (בני יעקב) אלא בשביל דבר זה שלא להתראות בפני ישמעאל ועשו שהם צעורים ורעבים (חזקוני עה"ת, בראש' מג א). ועל כן נקרא הצדיק סופר נקרא סומך על שם שסומכים וסובלים בעבורו כל איש צעור ודאוג ובעל חולי ויסורין (ר' אליהו הכהן, שבט מוסר לט). — ואמר הפיטן: על עסק כעורים עזבנו אלוף נעורים, סוחים כבן סעורים סגוף עני וצעורים (שלמה הבבלי, לך ה' הצדקה תלבשת, סליח' מנח' יוה"כ). צנוף צנפני כדור דחיות צרורה צעורה אלמנות חיות (יצחק, אלכה ואשובה סליח' ג עשי"ת). המלא רחמים על עניה סוערה בדודה ושדודה כאובה וצעורה (מקוה ישראל, סליח' ה עשי"ת). — ואמר המשורר: ומי ידור ובמהרה ישלם וירויח צעורים הלחוצים (אשר אבד, קינה, גנזי שכטר ג, 248).

— פֻע', °צֹעַר, בינ' מְצֹעָר, — שצִעֲרוּ אותו, ובנפשנו נביא לחמנו וחיינו מצוערים ודחוקים (תשובת יש"ר בספר אילים). — ואמר הפיטן: צערו כעקרבי עקצים וצערו כנמלי שקצים (שלמה הבבלי, אין צור, זולת א חנכה).