ש"ז, מ"ר צֹעֲרִים, — נער שומר הצאן על יד הרועה, Hirtenjunge; jeune berger; shepherd-boy: הך את הרעה ותפוצין הצאן והשיבותי ידי על הַצֹּעֲרִים1 (זכר' יג ז). — ובתו"מ: מעמו להוציא2 את הצוער ולהביא את דמי הנוקד (מכי', מסכ' נזיקין טז).
1 [כך, כנער צעיר המשמש על יד הרועה, הבינו את המלה כל המפרשים. ואולם אין זה מבאר לא את הצורה צֹער ולא את הנגוד המפֹרש אל נוקד בדברי המכילתא שלהלן. ודבר הנוקד ברור היום מכתבות בבל. הוא הרועה הנמצא בתמידות עם הצאן והמשלם לבעלי הצאן מתוצרת הצמר, ועל כן כל מה שנגנב, נגנב מעמו, והוא חיב לשלם את הגנבה. והרועה הנוקד הוא הנקרא אף אַדִּיר הַצֹּאן. ואין אדִּיר זה לשון נאדר בכח או בהדר וקדושה, אלא אדיר פרושו רועה, והמלה נגזרת מן אֶדֶר ואַדֶרֶת במשמ' עור הבהמה (מזה אַדֶּרֶת שֵׂעָר), וכן אף ספל אדירים בשירת דבורה היא קערת הרועים שהחמאה שמורה בה, וכן שם (שפט' ה יג) אז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם, פרושו: אז הכה שריד של רועים את עם המלחמה של סיסרא. והנה בנגוד לאדירים, הרועים הנוקדים, בא הצוער ובאים במקרא הצֹערִים , והם אף הצעורים או הצעירים , צעירי הצאן, שאינם נערים סתם אלא הם השֹׂעֲרִים (הוא בכתיב התלמוד הסוערים) הפוקדים את העדר, ובעקר הבאים לשׂער את העדר בשם הבעלים, כלו' לקחת בשבילם את השֵׂעָר, את שעור הצמר המגיע להם מתוצרת העדר (עי' לכל הענין בפרטות בלשוננו יג, חוב' ב). ומכאן קבל השרש שער אף את המשמ' סער, בקר את העדר ואף שִׁעֵר (בעקר שִׁעֵר) את שִׁעוּר המס המגיע מן העדר לבעלים. ומעין זה קבל גם השרש בקר — המשמש לפעֻלת הבוקר הוא הצוער המטפל בבקר והבא לשם כך "בנוקדים" (כגון עמוס שהוא בוקר, צוער ולא נוקד), והמעביר את עדרו תחת שבטו כדי לקבוע את שעור המס — את המשמעות של בקור לשם פקוח. והואיל ואין הצוער, השׂוער, נמצא תדיר על יד העדר, על כן אינו אחראי לגנבה. והואיל והצוערים או צעירי הצאן הם בעקר פקידי הבעלים הבאים לגבות את המגיע מן האדירים, על כן אם לא יקבלו תשלום מספיק, לוקחים הם מן העדר עצמו, וזאת התמונה שבמלים "אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא יַשִּׁים עליהם נוהם" (ירמ' מט כ). ובפס' "ואדיריהם שלחו צעוריהם למים" (שם יד ג) הכונה: ואת אדיריהם שלחו צעוריהם, שהם הממֻנים על הרועים.
ואשר לחלוף צער — שׂער עי' ביחוד בהערה לערך ב. צֹעַר, שגם הוא בעקר שׁעַר, במשמ' אחרת. והואיל ובא כאן צֹעֵר בכתיב אחר במקום שׂעֵר בנגוד לאדיר, אפשר שבאה המלה במקרא אף בכתיב שער.
וברור שבתקופה הקדומה היו הצוערים-שׂוערים בארץ כנען פקידי הכנענים, וכן נקראים עדין אף אצל זכריה בעלי הצאן בשם כנעניי הצאן (בכתיב המסרת בשתי מלים "כן עניי הצאן", (זכר' יא ז, שם שם יח), ועל כן נלחמו בני ישראל, רועי הצאן, האדירים שבשירת דבורה, נגד צערי או שערי הכנעניים, ואולי יש לבקש בכוון זה אף את פרוש המלים "אז לחם שערים" במלחמה נגד השׂוערים, הצעירים, שבאו לסחב את נוה ישראל ולשדד מהם את צאנם. ועי' במאמר הנ"ל.]
2 [כך נכון בילקוט, ויש גורסים להפך: להביא את הצוער ולהוציא את הנוקד ועי' בהערה הקודמת.]