*, פיו"ע, — צָרַם את אזן האדם או הבהמה או צָרַם באזנם,  פגם באזנם. עשה אותם בעלי מום באזן1 : התוקע לחבירו נותן לו סלע וכו' צרם באזנו, תלש בשערו וכו' נותן ארבע מאות זוז (ב"ק ח ו). הצורם באוזן הבכור הרי זה לא ישחט עולמית וכו' מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל, ראהו קסדור אחד, אמר מה טיבו של זה, אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום, נטל פיגיון וצרם באזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו, ראה שהתירו הלך וצרם באזני בכורות אחרים, ואסרו (בכורות ה ג). ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו, אישי כהן גדול, מה נאה אתה להיות כהן גדול, רד טבול אחד, ירד וטבל ועלה. אחרי שעלה, צרם לו באזנו (תוספת' פרה ג' ח). צרם אזן בכור, קנסו בנו אחריו (מו"ק יג.). ואמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור, מ"ט, פרה כדייקמא קיימא, דלא עבד ולא מידי וכו' מתיב רבא, העושה מלאכה במי חטאת וכפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מלאכה הוא דלא מינכר היזיקה, אבל צורם דמינכר היזיקה ה"נ דמיחייב בדיני אדם וכו' (ב"ק צח.). הצורם אזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול (רבי זירא בשם רבי יוחנן, זבח' כה:). — ובסהמ"א: למלך שמסר ביד בנו צלוחית ואיסר ושילחו אצל החנוני, שיבר הצלוחית ואיבד את האיסר, צרם באזנו2 ונתן לו פעם שנייה וכו' (ר' יודין ור' אייבו בשם ר' שמעון בן לקיש, מדה"ג דבר' ה, הסגלה, 59). משמוע ספוק היד על ערפך ירעשו הרואים וכו' מצרמם (באזנך ול)שונך יחרדו החרדים וכו' (מכתב החרם של הנשיא דוד בן זכאי על רסע"ג, בהשריד והפליט מספר הגלוי, הרכבי, רל). גם הכביד עלו על מקום שהמשלתיהו עליו לרדות את העם במקל ולהכביד עלו, לצרום באזן ישראל ולהפילם על פניהם ולהלקותם בלי משפט וכו' (שם רלב).

— פִע', °צֵרֵם, כמו קל: מיהו רש"י פירש לקמן חתכו, שלא הבדילו אלא צירמו בשנים ושלשה מקומות (תוספות פסח' עד., ד"ה נחתך).