פ"י, קָבַרְתִּי, קְבַרְתַּנִי, קְבַרְתּוֹ, קָבְרוּ, קְבָרֻהוּ, קְבָרוּם, קְבַרְתֶּם, קוֹבֵר, קֹבֵר, קֹבְרִים, קָבוּר, קְבֻרִים, קָבוֹר, לִקְבּוֹר, ־בֹּר, קְבֹר, קָבְרוֹ, קָבְרָהּ, קְבֹר, קִבְרוּ, קִבְרוּהָ, אֶקְבְּרָה, אָקְבְּרֶהָ, תִּקְבְּרֵנִי, תִּקְבְּרֵנּוּ, יִקְבֹּר, תִּקְבְּרוּ, יִקְבְּרוּ, יִקְבְּרֻהוּ, — begraben; enterrer; to bury: תנו לי אחזת קבר עמכם וְאֶקְבְּרָה מתי לפני (בראש' כג ד). במבחר קברינו קְבֹר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מִקְּבֹר מתך (שם שם ו). אל נא תִקְבְּרֵנִי במצרים ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וּקְבַרְתַּנִיבקברתם (שם מז כט-ל). מתה עלי רחל וכו' וָאָקְבְּרֶהָ שם בדרך אפרת (שם מח ז). כי שם קָבְרוּ את העם המתאוים (במד' יא לד). וַיִּקְבֹּר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור (דבר' לד ו). ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קָבְרוּ בשכם (יהוש' כד לב). ויהי אחרי קָבְרוֹ אתו ויאמר אל בניו לאמר במותי וּקְבַרְתֶּם אתי בקבר אשר איש האלהים קָבוּר בו (מ"א יג לא). ובתפת יִקְבְּרוּ מאין מקום לִקְבּוֹר (ירמ' יט יא). וְקָבְרוּ שם את גוג ואת כל המונה (יחזק' לט יא). וימת וַיִּקְבְּרֻהוּ בעיר דוד ולא קְבָרֻהוּ בקברות המלכים (דהי"ב כד כה). וישכב מנשה עם אבתיו וַיִקְבְּרֻהוּ ביתו1 (שם לג כ). —  ומתחת לעץ: ויקחו את עצמתיהם וַיִּקְבְּרוּ תחת האשל ביבשה (ש"א לא יג). — וקָבַר את פלוני עם אבֹתיו: וימת וַיִּקְבְּרוּ אתו עם אבתיו בעיר דוד (מ"ב יב כב). וישכב עזריה עם אבתיו וַיִּקְבְּרוּ אתו עם אבתיו בעיר דוד (שם יה ז). — ואֶל אבֹתיו: אני נאסף אל עמי קִבְרוּ אתי אל אבתי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי (בראש, מט כט). — וקָבַר אתו אֶל מקום פלוני, קָבַר אותו שָׁמָּה: וְאֶקְבְּרָה את מתי שמה (שם כג יג). ואחר כן קָבַר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא הוא חברון (שם שם יט). ויגוע וימת אברהם וכו' וַיִּקְבְּרוּ אתו יצחק וישמעאל אל מערת המכפלה אל שדה עפרן בן צחר החתי (שם כה ח-ט). שמה קָבְרוּ את אברהם ואת שרה אשתו שמה קָבְרוּ את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קָבַרְתִּי את לאה (שם מט לא). וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עד קָבְרוּ אתו המקברים אל גיא המון גוג (יחזק' לט יה). — וגם בלי ציון מקום הקבורה: אם יש את נפשכם לִקְבֹּר את מתי מלפני (בראש' כג ח). עלה וּקְבֹר את אביך כאשר השביעך (שם נ ז). לא תלין נבלתו על העץ כי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ ביום ההוא (דבר' כא כג). אנשי יביש גלעד אשר קָבְרוּ את שאול (ש"ב ב ד). עשה כאשר דבר ופגע בו וּקְבַרְתּוֹ (מ"א ב לא). וספדו לו כל ישראל וְקָבְרוּ אתו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר (שם יד יג). פקדו נא את הארורה הזאת וְקִבְרוּהָ כי בת מלך היא וילכו לְקָבְרָהּ ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגליים וכפות הידים (מ"ב ט לד-לה). וימת אלישע וַיִקְבְּרֻהוּ וכו' ויהי הם קֹבְרִים איש וכו' וישליכו את האיש בקבר אלישע (שם יג כ-כא). וּקְבָרוּם בית ישראל למען טהר את הארץ (יחזק' לט יב). — וקָבַר את עצמות פלוני: וַיִּקְבְּרוּ את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימן בצלע בקבר קיש אביו (ש"ב כא יד). וישאו את גופת שאול ואת גופת בניו ויביאום וַיִּקְבְּרוּ את עצמותיהם תחת האלה ביבש (דהי"א י יב). — ובלי לפרש מי הנקבר: ולא יאמר עוד התפת וגיא בן הנם כי אם גיא ההרגה וְקָבְרוּ בתפת מאין מקום (ירמ' ז לב). וְקָבְרוּ כל עם הארץ והיה להם לשם (יחזק' לט יג). — וְאֵין קֹבֵר: ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואין קֹבֵר (מ"א ט י). שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קוֹבֵר (תהל' עט ג). — בינ' פּעוּ', קָבוּר, שקָבְרוּ אותו: בקבר אשר איש האלהים קָבוּר בו (מ"א יג לא). ובכן ראיתי רשעים קְבֻרִים2 ובאו וממקום קדוש יהלכו (קהל' ח י). — ובתו"מ: קברו את המת וחזרו אם יכולים להתחיל (קריאת שמע) ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו (ברכ' ג ב). הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה (מו"ק ג ה). הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני (יבמ' טז ה). אמרו לפונדקית איה חברנו, אמרה להם מת וקברתיו (שם שם ז). יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים (נזיר ב ד). ועושה חצר על פי המערה שש על שש כמלא המטה וקובריה ופותח לתוכה שתי מערות (ב"ב ו ח). ולא היו קוברין אותו (את הנתלה) בקברות אבותיו (סנה' ו ה). נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן (שם שם ו). המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים, ובמוקדשין תקבר, ואין קוברין אותה בפרשת דרכים (חול' ד ז). לא רצה לפדותו (את פטר החמור) עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו (בכורות א ז). תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת וכו' (אהל' ה א). קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה והגיף אחד מהן את הדלת וכו' (שם ו ב). ומביא שתי צפרים דרור, שחט את אחת מהן וכו' חפר וקוברה בפניו (נגע' יד א). בית הטומאות של כותים מטמאים באהל מפני שהן קוברין שם את הנפלים (נדה ז ד). לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן (ר' יהודה, שם שם). וכל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח (תוספת' ע"ז ד ג). בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים3 (ירוש' מו"ק א ה). אבל אם מצאו בדרך קוברו או לימין הדרך או לשמאל הדרך, שדה בור ושדה ניר קוברו בשדה בור (שם נזיר ז א). איני יכולה (לשוט בעולם) שאני קבורה במחצלת של קנים (ברכ' יח:). בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים (ר' ינאי, שבת קיד.). פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה, זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו (רב כהנא, יבמ' קכג:). וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום (ת"ר, גיט' סא.). וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא של בית פעור הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה נדמה להם למטה, למטה נדמה להם למעלה (סוטה יד.). בשעה שלא מצא (אברהם) מקום לקבור את שרה וכו' לא הרהר אחר מדותיך (ב"ב טו:). ובשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל (סנה' מז.). קובר מתים הייתי וכו' (אבא שאול או ר' יוחנן, נדה כד:). קברני תחלה בבקעה ובסוף לקט עצמי ותנם בגלוסקמא בארזים (אביו של ר' אליעזר בר צדוק לבנו בשעת מיתתו, שמח' יב). קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא (אבא שאול לבניו, שם שם). הקבור בה (בא"י) כקבור בירושלם, והקבור בירושלם כקבור תחת כסא הכבוד (קטע מכילתא דרשב"י על דבר', JQR Apr. 1904, עמ' 446). אבות דרך היסב הן קבורין (קצור הגדות הירושלמי, גנזי שכטר א, 429). — *ובהשאלה, קבר את פלוני, חי עד שראה את מות פלוני, מת פלוני בחייו: הנושא את עיניו באשתו שתמות וירשנה או ישא את אחותה סוף קוברתו (תוספת' סוטה ה י). כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו (ר' יוחנן, ברכ' ה:). בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה וכו' קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות (פסח' מט.). אמר לו נדב ואביהוא אימתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי (סנה' נב.). — *ולשון קללה, תִקְבְּרֵהוּ אמו: המחלק נכסיו על פיו וכו' אין נקנין אלא במשיכה וכו' מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבנתי לבתי והיא בשנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה, אמר להן (ר' אליעזר) בני רוכל תקברם4 אמן (ב"ב ט ז). — ובסהמ"א: ובו תדבקון, הדבק בדרכיו, גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה (רש"י, דבר' יג ה). קוברין מתי גויים עם מתי ישראל וכו' מפני דרכי שלום ופירש"י5 לא שיקברום בקבר ישראל אלא משתדלים בקבורתם כמו שמשתדלים בקבורת ישראל (טויו"ד שסז). — *וגם לא על גוף בע"ח6,  קָבַר את הצפרנים, טמן אותן באדמה: שלשה דברים נאמרו בצפרנים, הקוברן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע (מו"ק יח.). — °ומָעוֹת: ונמצא פשע שלא קברן (רש"י, ב"מ מב., ד"ה תחילתו). שאילו ידעת בהן שהם פיקדון הייתה חייבת לשלם מפני שלא קברה אותם (תשו' רמב"ם רץ, א"ח פריימן, 263). — °ולא באדמה, במשמ' טמן והסתיר בכלל: וזה העגל כיון שנס מתחת הסכין ובא וקבר את ראשו בתוך חיקו שלרבי כדי להנצל בו ומסרו לידי שוחטיו אלתר מראין הדברים הללו כעין אכזריות (תשו' הגא' הרכבי שעה, 191). 

— נִפע', אֶקָּבֵר, תִּקָּבֵר, יִקָּבֵר, תִּקָּבֵר, יִקְבֵרוּ, — נִקְבַּר המת, קָבְרוּ אותו: ותמת דבורה מינקת רבקה וַתִּקָּבֵר מתחת לבית אל תחת האלון (בראש' לה ח). ותמת וַתִּקָּבֵר בדרך אפרתה הוא בית לחם (שם שם יט). ותמת שם מרים ותִּקָּבֵר שם (במד' כ א). שם מת אהרן וַיִּקָּבֵר שם (דבר' י ו). וימת גדעון בן יואש בשיבה טובה וַיִּקָּבֵר בקבר יואש אביו (שפט' ח לב). וימת יפתח הגלעדי וַיִּקָּבֵר בערי גלעד (שם יב ז). ויצו (אחיתפל) אל ביתו ויחנק וימת וַיִּקָּבֵר  בקבר אביו (ש"ב יז כג). וישכב דוד עם אבתיו וַיִּקָּבֵר בעיר דוד (מ"א ב י). ויעל בניהו וכו' ויפגע בו וימיתהו ויִּקָּבֵר בביתו במדבר (שם שם לד). וישכב מנשה עם אבתיו וַיִּקָּבֵר בגן ביתו בגן עזא (מ"ב כא יח). ואתה פשחור וכל ישבי ביתך תלכו בשבי ובבל תבוא ושם תמות ושם תִּקָּבֵר אתה וכל אהביך אשר נבאת להם בשקר (ירמ' כ ו). שרידיו במות יִקָּבֵרוּ7 ואלמנתיו לא תבכינה (איוב כז יה). באשר תמותי אמות ושם אֶקָּבֵר (רות א יז). — ונִקְבַּר עם אבתיו: וישכב רחבעם עם אבתיו וַיִּקָּבֵר עם אבתיו בעיר דוד (מ"א יד לא). וישאו אותו על הסוסים וַיִּקָּבֵר בירושלם עם אבתיו (מ"ב יד כ). — ובקברות אבתיו: ויוליכהו ירושלם וימת וַיִּקָּבֵר בקברות אבתיו (דהי"ב לה כד). — ועם מלכי ישראל: וַיִּקָּבֵר יואש בשמרון עם מלכי ישראל (מ"ב יג יג). —  ולא יִּקָּבֵר, יונח המת על פני השדה: ויוציאו את עצמות מלכי יהודה וכו' ושטחום לשמש ולירח וכו' ולא יאספו ולא וַיִּקָּבֵרוּ לדמן על פני האדמה יהיו (ירמ' ח א-ב). ממותי תחלאים ימתו לא יספדו ולא יִקָּבֵרוּ לדמן על פני האדמה יהיו ובחרב וברעב יכלו והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמך הארץ (שם יו ד). ומתו גדלים וקטנים בארץ הזאת לא יִקָּבֵרוּ ולא יספדו להם ולא יתגדד ולא יקרח להם (שם שם ו). — נִקְבַּר בשיבה טובה, כמו מת בשיבה טובה: ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תִּקָּבֵר בשיבה טובה (בראש' יה יה). — ובלעג, נִקְבַּר האדם קבורת חמור, לא נִקְבַּר כלל אלא הָשלך הלאה: לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות הוי אדון והוי הדה קבורת חמור יִּקָּבֵר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלם (ירמ' כב יח־יט). — ובתו"מ: הלוקח בהמה, שוגג יחזרו דמיה למקומן, מזיד תעלה ותאכל במקום, ואם אין מקדש תקבר על ידי עורה (מע"ש א ו). הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה, רבי יהודה אומר יקבר (שם ג י). עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל, ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית (שבת כג ד). בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות, נקבר המת לא מענות ולא מטפחות (מו"ק ג ט). נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר, משנתערפה העגלה תקבר במקומה (סוט' ט ז). המבכרת המקשה  לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו, הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה (חול' ד ב). כל שקדם הקדשן את מומן וכו' ואם מתו ויקברו (שם י ב). מת פטר חמור, ר' אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה, וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן (בכורות א ו). בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה (ר' אליעזר בן יעקב, שם ג א). ואלו הן הנקברים, קדשים שהפילו יקברו, הפילה שליא תקבר (תמורה ז ד). ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם את שדרכו לישרף ישרף ואת שדרכו ליקבר יקבר (שם שם ה). כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברים לא ישרפו (שם שם ו). אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי (ר' יהודה, שם שם). סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת לא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת (ר' נתן, סנה' מז.). — ובסהמ"א: קבר הנמצא, כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם (רש"י, שם מז:). קבריאל, שם נהר שעולה ומרבה מים ונקבר ונבלע באדמה (מתנות כהונה למד"ר בראש' יג, בשם רש"י). —  ואמר הפיטן: עשה למען כל הצדיקים והחסידים קדושים וקדושות הנקברים בכל העולם (יתברך עליון, מענה לשון). 

— פִע', מְקַבֵּר, מְקַבְּרִים, קַבֵּר, תְּקַבְּרֵם, — כמו קל: ומצרים מְקַבְּרִים את אשר הכה יי' בהם כל בכור (במד' לג ד). בעלות יואב שר הצבא לְקַבֵּר את החללים (מ"א יא יה). והעם אשר המה נבאים להם יהיו משלכים בחוצות ירושלם מפני הרעב והחרב ואין מְקַבֵּר להמה (ירמ' יד יו). ואנשי תמיד יבדילו עברים בארץ מְקַבְּרִים את העברים את הנותרים על פני הארץ לטהרה (יחזק' לט יד). ובנה אצלו ציון עד קברו אתו הַמְקַבְּרִים אל גיא המון גוג (שם שם יה). כי הנה הלכו משד מצרים תקבצם מף תְּקַבְּרֵם (הוש' ט ו). — ובתו"מ: שהיה (חיאל בית האלי) מקבר והולך מאבירם עד שגוב (סנה' קיג.). 

— פֻע', קֻבַּר, — כמו נִפע': השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת שמה קֻבַּר אברהם ושרה אשתו (בראש' כה י).