*, קידה, ש"נ —  שה"פ מן קָדַד: קידה על אפים, שנאמר ותקד בת שבע אפים ארץ, כריעה על ברכים וכו' השתחואה זו פשוט ידים ורגלים וכו' (ת"ר, ברכ' לד:). — ובסהמ"א: עוד כתבת אלי באגרת שלך ואמרת שאתה בחרדה להזהיר ולהעידה ממקום קידה ועבודה ובית תפלה, כתבת קידה ביו"ד ולא כן הוא, כי הוא מלשון ויקד ארצה וכו' ואם תאמר כי קידה כתבתי וחפצי מקום הקטרת, דע כי אין צריך לומר ביו"ד (אליהו ירושלמי, לקו"ק, נספח', 27). הדבור השמיני בתנאי התפלה, העמידה וההשתחויה ובריכה וכריעה וקידה והנפילה וכו' והקידה לשום קדקדו בארץ (ר"א הקראי, גן עדן, תפלה, פתיח', ע:).