קֳדָל

° 1, ש"ז,— עֹרֶף, אחורי הקדקד והצואר: נפתרים ונפתלים בקושי כסאו ויתחזקו, נכנסים כאחד החוזר קדל, ונכנסה חמה ולבנה בחיל וחפרה הלבנה וכו' (בריתא דשמואל הקטן ב). שהוכיחן על שהמרו על הים והפכו קדל2 על דברי בן עמרם שלשה מסעות (מדה"ג דבר' א א, הסגלה,4).—  ואמר הפיטן: פתיגיל ועגילי בדלי, ענוק פנוק קִדְלִי, פנים בפנים השדילי, דודי לי (ר' שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א פסח). ראיתיך בכבליך בצער עֻליך, פשוטה מעיליך, פרועה קדליך ופעמוני זהב עלי תלתליך (איומה נשאתי, אהבה שבת ד אחה"פ).



1 [ע"פ הארמ' שבתו"מ ובתרגומים, ונראה שהיתה המלה בעבר' שבמקרא מצורת גֹדֶל, והיא שנקראה גוֹרָל בפסוק : כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהל' קכה ג).] 

2 [ב(ספרי דבר' א): עורף.]

חיפוש במילון: