פ"ע, רק בינוני מ"ר קֹוֵי, קֹוָי, קֹוֶיךָ, קֹוָו, —  כמו פִע' במשמ' ב), הַמְקַוִּים ומיחלים לה', יראי ה'1: וְקֹוֵי2 יי' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו (ישע' מ לא). וידעת כי אני יי' אשר לא יבשו קֹוָי3 (שם מט כג). גם כל קֹוֶיךָ לא יבשו יבשו הבוגדים ריקם (תהל' כה ג). כי מרעים יכרתון וְקֹוֵי4 יי' המה יירשו ארץ (שם לז ט). אל יבשו בי קֹוֶיךָ אדני יי' צבאות אל יכלמו בי מבקשיך אלהי ישראל (שם סט ז). טוב יי לְקֹוָו לנפש תדרשנו (איכה ג כה). — ואמר בן סירא: תן את פעלת קוויך ונביאיך יאמינו (ב"ס גני' לג כא). — ובסהמ"א: קבץ קויך מארבע כנפות הארץ (אתה הוא ה' אלהינו, תפלת שחרית). — ואמר הפיטן: בריבם יצאו חנוניך כנים, קוים חסדיך ועל רחמיך שעונים (רש"י, ה' אלהי הצבאות, סליח' ער"ה). חכמי יראת ה' מושל וצדיק טובך קוים קרוב ומצדיק (חכמי תום, קרוב' שחר' יוה"כ). — ואמר המשורר: לבי ונפשי מנדוד יהמו קוים חסדיך אשר עצמו (ר"ש שבזי, אל המרומם, שירי תימן, 139). — °וקוֹיָו של אדם, בהשאלה, המקַוים שיחיה וייטב לו: והייתי ימים רבים שוכב על ערש דוי עד נואשו ממני קוי ונואלו כל הרופאים במדוי (ר"י חריזי, תחכ' מח, 376). — ואמר המשורר: תו לחמידיך לשוני התותה, או קו לבתי מהללך קותה (טודרוס אבואלעפיה, הלמעני, דיואן ילין ב, 5). 

— פִע', קִוִּיתִי, קִוֵּיתִי, קִוִּיתִיךָ, קִוְּתָה, קִוִּינוּ , קִוִּינוּךָ, קִוִּינֻהוּ, קִוִּיתֶם, קִוּוּ, קַוֹּה, קַוֵּה, קַוַּה, אֲקַוֶּה, יְקַוֶּה, יְקַו, נְקַוֶּה, יְקַוּוּ, — א) קִוָּה את הבית או את האהל, מתח אותו או נטה עליו קָו לבנותו: אם אֲקַוֶּה שאול ביתי5 בחשך רפדתי יצועי (איו' יז יג). — °ובמשמ' מתח קו: והכן הוא המסמר אשר יקוו בו השורות (פרוש המשנ' להרמב"ם, כלים יב ח). המעשה שנקוה אל מרכז א' ובמרחק ב' א' עגול והוא עגול ג' ד' ב', ונקוה עוד על מרכז ב' ובמרחק ב' א' עגול א' ג' ה' וכו' (ס' אקלידוס, כ"י מינכן). — ב) קִוָּה אדם לדבר, לאור, למים, ליום, צפה ויחל, hoffen; espérer; to hope: לישועתך קִוִּיתִי יי' (בראש' מט יח). וַיְקַו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה (ישע' ה ז). על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה נְקַוֶּה לאור והנה חשך לנגהות באפלות נהלך (שם נט ט). נהמה כדבים כלנו וכיונים הגה נהגה נְקַוֶּה למשפט ואין לישועה רחקה ממנו (שם שם יא). קַוֵּה לשלום ואין טוב לעת מרפה והנה בעתה (ירמ' ח יה). תנו ליי' אלהיכם כבוד בטרם יחשך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף וְקִוִּיתֶם לאור ושמה לצלמות ישית לערפל (שם יג יו). חרפה שברה לבי ואנושה וַאֲקַוֶּה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי (תהל' סט כא). יחשכו כוכבי נשפו יְקַו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר (איו' ג ט). הביטו ארחות תימא הליכות שבא קִוּוּ למו (לנחלים) (שם ו יט). — ובלי ל. כאלו במֻשא ישיר6: כעבד ישאף צל וכשכיר יְקַוֶּה פעלו (שם ז ב). כי טוב קִוִּיתִי ויבא רע ואיחלה לאור ויבא אפל (שם ל כו). — ובכנויים7: פצו עליך פיהם כל איביך וכו' אך זה היום שֶׁקִּוִּינֻהוּ מצאנו ראינו (איכה ב יו). —  ואחר מלת השאלה מה: ועתה מה קִוִּיתִי אדני תוחלתי לך היא (תהל' לט ח). — וקִוָּה אדם, עַם, או קִוְּתָה ארץ לאלהים: וחכיתי ליי' המסיר פניו מבית יעקב וְקִוֵּיתִי לו (ישע' ח יז). הנה אלהינו זה קִוִּינוּ לו ויושיענו זה יי' קִוִּינוּ לו נגילה ונשמחה בישועתו (שם כה ט). יי' חננו לך קִוִּינוּ היה זרעם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה (שם לג ב). כי לי איים יְקַוּוּ8 ואניות תרשיש בראשנה (שם ס ט). הלא אתה הוא יי' אלהינו וּנְקַוֶּה לך (ירמ' יד כב). אל תאמר אשלמה רע קַוֵּה ליי' וישע לך (משלי כ כב). — וקִוָּה אל האל: אלי איים יְקַוּוּ ואל זרועי ייחלון (ישע' נא ה). ואתה באלהיך תשוב חסד ומשפט שמר וְקַוֵּה אל אלהיך תמיד (הוש' יב ז). קַוֵּה אל יי' חזק ויאמץ לבך וְקַוֵּה אל יי' (תהל' כז יד). קַוֵּה אל יי' (תהל' כז יד). קַוֵּה אל יי' ושמר דרכו וירוממך לרשת ארץ (שם לז לד). — ובכנ': אף ארח משפטיך יי' קִוִּינוּךָ לשמך ולזכרך תאות נפש (ישע' כו ח). תם וישר יצרוני כי קִוִּיתִיךָ  (תהל' כה כא). — ובלי מלת יחס: קַוֹּה קִוִּיתִי יי' ויט אלי וישמע שועתי (שם מ ב). קִוִּיתִי יי' קִוְּתָה נפשי ולדברו הוחלתי (שם קל ה). — ועם מלת את: הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלהי ישעי אותך קִוִּיתִי כל היום (שם כה ה). — וקִוָּה אדם שם האל: אודך לעולם כי עשית וַאֲקַוֶּה שמך כי טוב נגד חסידיך (שם נב יא). — וקִוָּה לעשות דבר: וַיְקַו לעשות ענבים ויעש באשים (ישע' ה ב). מדוע קִוֵּיתִי לעשות ענבים ויעש באשים (שם שם ד). — וקִוָּה לאדם לעשות בו דבר רע: לי קִוּוּ רשעים לאבדני (תהל' קיט צה). — וקִוָּה נפשו של אדם, ארב לי: יגורו יצפינו המה עקבי ישמרו כאשר קִוּוּ נפשי9 (תהל' נו ז). — ובלי כל השלמה, לא קִוָּה האדם, לא צפה מראש: בעשותך נוראות לא נְקַוֶּה ירדת מפניך הרים נזלו (ישע' סד ב). — ואמר בן סירא: כחורש וכקוצר קרב אליה (אל החכמה) וקוה לרב תבואתה (ב"ס גני' ו יט). אל תתמה בדרכי רע (האמן) ליי' וקוה לאורו (שם יא כא). —  ובמדרש: ויאמר אלהים יקוו המים וכו' אמר הקב"ה יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם (בשם ר' לוי, מד"ר בראש' ה). שלש קויות טובות קוו ישראל על הים, קוו לתורה קוו לדגלים קוו למשכן (ר' לוי, שם שה"ש, כתפוח). אם קויתה ולא בא חזור וקוה (ר' פינחס הכהן בר חמא, תנחו' בובר, בשלח יב). והיה אותו חולה מקוה10 לרופא מתי יבוא בארבע שעות או בחמש שעות (מדרש תהל' ו). חזק ויאמץ לבך, אם קויתם ולא נושעתם, קיווי ושובו וקיווי11, ואם תאמר עד מתי נקוה, כבר כתיב יחל ישראל אל ה' וכו' (שם מ). דוד שקיווה לי עניתיו (שם שם). בשביל תקותי שקויתי, ולא רצה לא עולות ולא שלמים ולא זבחים אלא קיווי (שם שם). צויתי אתכם בצאתכם ממצרים וכו' קויתי אתכם ארבע מאות ושמונים שנה עד שלא נבנה הבית (סדר אליהו רבה ד, הוצ' איש שלום, 19). — ובתפלה: על כן נקוה לך ה' אלהינו לראות מהרה בתפארת עזך (מלכיות, מוס' ר"ה). — ובסהמ"א: דמינו וקוינו אל חסדיך לראות תשועתך זו בקרב היכלך (רש"י, תהל' מח י). אבל העכו"ם למה מקוים אותו (את יום ה') הרי הוא להם חשך ולא אור (הוא, סנה' צח:, ד"ה שאורה). וזה מבואר בדברים המדיניים כי פעמים רבות יתחדשו מונעים בדרכו או עוזרים לא קוה להם (רלב"ג, משלי כ). ומצאנוהו לפתח היהודי ואמר לנו שהיה מקוה ליהודי על חוב שחייב (שבט יהודה, הנובר, 48). — ואמר הפיטן: חיים ממנו נוחיל ולישועתו קוינו עתה ירחיב ה' לנו ופרינו (חיים ארוכים סליח' ער"ה). צדקה אקוה ממך ואוחיל (יקותיאל, יראתי בפצותי, קרוב' א ר"ה). — ואמר המשורר: אין לך תרופה עלי במקור נדפס 'על' תבל לבד פני ולכן קו (רמב"ע, תרשיש ז, 65). ואיך מה יקו לספור וספר גאון החי, וחסרון הימנה לחוות יתרותיו (ראב"ע, בשם אל, כהנא א, 191). אם תטה מארחות עול ונתיבתך תשים על קו, הוחיל באל אחרית טובה גם שכר טוב מהאל קו (ר"י חריזי (?), הענק אות ק, ספר היובל להרכבי). ועד כמה אקוה לה והיא מתאחרה (דוד, שבח צורי, שירי תימן, 69). הלא נצח אקוה לך אלהי, תחייני ותשלים כל שאלה (דוד בן סעדיה הכהן, אשורר שיר, שם, 73). אקוך יום וגם ליל (ר"ש שבזי, יפת צביה, שם, 195). בשמו נקוה עד מאד כי הוא אשר לו עוז והוד (אברהם בן שלם, אם נסגרו, שם, 227). — °וקִוָּה עַד: נצא אליהם, ואף כי הלכו אחינו מעדת החסידים מעמנו, ואם נקוה עד בואם הנה עתה יאמרו צרינו כי אנחנו יראים מהם (יוסיפון פרק כ; יוסיפון, גינצבורג, קלז). — °וקִוָּה את פלוני, חכה לו: ויצא לחוץ וידבר אל היהודים אשר היו מקוים אותו בחצר (שם פרק סג). 

— פֻע', בינ' °מְקֻוֶּה, — שקִוּוּ לו: ואחר שהתנאים הנזכרים המיועדים מפי הנביאים הכרחיים להמצא במשיח האמיתי לא נמצאו בישו הנוצרי וכן גם ההבטחות הנזכרות ואחרות זולתם אשר לא זכרתים כאן ליראת האריכות המיועדים להתקיים בזמן המשיח האמיתי המקווה לא נתקיימו עד הנה (יצחק בן אברהם, חזוק אמונה א א). 

— הִפע', °הִקְוָה, — נתן תקוה, ואמר הפיטן: אשר נתכנה יקותיאל כי בנים היקווה לאל12 (ינאי, אשר נתכנה, קרוב' לס' שמות, זולאי, עו). כי מי נח זאת לי לעולם בלי לבטל, כרת לו ולנשי עוד בלי יבטל, כל ימי הארץ להקוות בקווי מטר וטל (ר"א קליר, אאגרה, תפלת טל). מאז תמיד לנו הדבה, הקוית שבים ברוח נדיבה, ארפא משובתם אוהבם נדבה (אליה בר שמעיה, אתה חלקי, סליח' ה' עשי"ת).