*, ש"ז, — דבר המוקש לדבר אחר, סמל, Symbol; symbol(e): את קשתי נתתי, קישותי1, דבר שהוא מוקש2 לי, אפשר כן, אלא קשין דפירי3 (מד"ר בראש' לה).
1 [נ"א קשותי, עי' בהערות תיאודור למקום.]
2 [נ"א מֻקש, עי' תיאודור.]
3 [תיאודור לא דק בפרוש המאמר. שני פרושים נתנים כאן למלה קשת: הראשון הוא כאלו בדרשת אל תקרי: א"ת קַשְׁתִּי אלא קִשֻׁתִי (קישותי), דבר שהוא מוקש לי, וכאן בודאי הכונה, כדעת המפרשים, לפסוק ביחזק' א כח: כמראה הקשת אשר יהיה בענן וכו'. ואין הדורש רואה בקשת דבר שהוא כביכול דומה לאלהות ממש, אלא אך סמל לו. והמלים "אפשר כן, אלא קשין דפירי" דברי דורש אחר הם, המתנגד לראשון והמדבר ארמית, ואין ללמד מהם על כונת הדרשה הראשונה. ואין לפרש דרשה אחרונה זו כלל בקשר לראשונה: שהקשת מוקש להקב"ה כמו קשין של הפירות לפירות (לשון תיאודור), ואין הצורות פירי, פירייה, פירייא במשמ' פרות בתו"מ, ואין קש לפרות. ואפשר שהדורש רואה את רצועות הקשת כקשין של פורייא (כסא ומטה) של מעלה. ובמקום אחר נדרשה קשת כלשון קשיות או קָשׁוּת: ויהי רובה קשת, רָבָה וקשיותו עמו (מד"ר בראש' נג); ותשב באיתן קשתו וכו' א"ר יוחנן, מי גרם לך להדחות מן האתנים, קשיות שנקשת עם אדונתך (שם צח). והמאמר הובא ע"י כמה מן האחרונים (עי' תאודור), ואף ע"י ר"י אנטולי (מלמד התלמידים נח, יב:): כמו שאמרו ז"ל את קשתי נתתי, את קישותי, דמות המוקש לי, וזה כפי שבא במעשה מרכבה כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה כבוד יי', ע"כ.]