*, ש"נ, — תכונת הַקָשֶׁה, כמו קְשִׁי, קשי ערף ולב: מלקוש, אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל, דבר שמל קשיותיהן1 של ישראל (תענ' ו.). ויהי רבה קשת, רבה וקשיותו עמו (מד"ר בראש' נג). — ותשב באיתן קשתו וגו', א"ר יוחנן, מי גרם לך להדחות מן האיתנים, קשיות שנתקשית עם אדונתך, א"ר שמואל בר נחמן, נמתחה הקשת וחזרה, הה"ד ותשב באיתן קשתו, קשיותו (שם שם צח)2. מקשת אסרו' מקשיותם נמסרו למלכיות (שם איכה פתיח', רב יוחנן פתח). — ובסהמ"א: תיכף לקצירה חוזרת (האדמה) ומתקשה וצריך לחרוש בה פעולת ב' ימים דזריעה מחמת הקשיות שמתקשה אחר חרישת קצירה (רגמ"ה, ב"ב יב.). האי אטום בריאה שאינו מקבל הרוח ומשום קשיות אי מבצבצא כשרה וכו' (הוא, חול' מג:). אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם אזעום עליכם רגע אחד (רש"י, שמות לג ה). — ואמר הפיטן: ועל חטא שחטאנו לפניך בקשיות עורף (ינאי, על חטא, תפלת יוה"כ), רע פרש רשתו, ונחיתה לבשתו, כי באיתן קשתו נשברה קשיותו (ר"א קליר, אמל, קרוב' פורים).
1 [צ"ל קשיותן, וכן ברש"י שם ד"ה שמפיל וד"ה דבר.]
2 [עי' גם א. קִישׁוּת, ובהערה שם.]