קָלָא
°, פ"י, — כמו א. קָלָה1, הבהב באש, שרף, ואמר הפיטן: צפה עלבון תורתך אשר שרפוה זרים, קלאוה פרעוה קרעוה לגזרים (החרישו ממני, קינ' ת"ב).
— הִפע', °הִקְלִיא, — כמו קל, ואמר הפיטן: כה תת באביבים רכים, כרמל להקליא אביב פרוכים (ר"א קליר, הנם ימים, מוס' שבת החדש).
1 [והשוה גם הכתיב קָלִיא, במקרא במקום קָלִי (ש"א יז יז).]